הראל לב

הראל לב, פעיל ותיק בחברותא, מוביל הקשת הסרוגה בבאר שבע לשעבר ורכז איגי דתיות בהווה, בטור תגובה בעולם קטן שעתיד להתפרסם השבת:

בגליון הקודם (868, בראשית) פורסמה בעלון זה הכתבה "מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות". לצערי נפלו בכתבה מספר טעויות אשר עלולות להשאיר את הקוראים עם רושם שגוי לגבי המחקר המדובר ולגבי הקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. קראתי את המאמר המדובר של ד"ר סולינס ואת המאמר נגדו יצא, ואבקש לתקן שגיאות אלו.

א. מתודות המחקר בהן נקט סולינס מטילות צל על היכולת להסיק מהן לגבי השפעת טיפולי המרה על אובדנות, לכל כיוון, וראוי שנביא זאת לשיפוט הקוראים:

מחקר מקיף קודם בחן 1,518 לה"ב (לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים) במגוון נושאי בריאות ואורח חיים, וביניהם הנושאים הנפרדים של הליכה לטיפול המרה ושל אובדנות. במאמר שפרסם ד"ר בלוזניץ' (יחד עם מספר שותפים, ביניהם אחד מעורכי המחקר) נסקרו נתוני המחקר ונמצא מתאם גבוה בין אלו שעברו טיפול המרה ובין גילוי אובדנות במהלך חייהם.

ד"ר סולינס ביקש לשפוך אור על המתאם, ולבדוק את סדר הזמנים בין ההליכה לטיפול ההמרה ובין גילוי האובדנות, נתון שלא נשאל ישירות במחקר. הוא ניתח את נתוני המחקר הגולמיים, שלף את הגיל בו החלו הנבדקים בטיפולי ההמרה, והשווה לגיל בו נבדקים דיווחו על גילויי אובדנות ראשונים. סולינס חילק את הנבדקים שעברו טיפולי המרה וגילו נטייה לאובדנות לשתי קבוצות: אלו שאצלם גילוי האובדנות הראשוני קדם לטיפולים, ואלו שאצלם האובדנות התבטאה בגיל בו עברו טיפול המרה או לאחריו.

באופן תמוה, בחר סולינס להשוות את האובדנות מבלי מבלי להתחשב בנתוני הגיל השונים. הגיל הממוצע בו הלכו הנבדקים לטיפול המרה הינו 24, אך סולינס השווה את אלו שגילו אובדנות לראשונה לאחר הטיפול, כלומר בממוצע לאחר גיל 24, לאחוזי האובדנות של כלל הקבוצה שלא עברה טיפול המרה. כלומר, בהנחה (המגובה במחקרים נוספים) כי רבים מקרב גילויי האובדנות אצל לה"ב החלו להתבטא כבר בגיל ההתבגרות – מובן מאליו שככל שגיל ההליכה לטיפולי המרה גבוה יותר, כך האחוז של אלו המגלים נטיות אובדניות לראשונה רק לאחר הטיפול יהיה נמוך יותר.

ב. נטען שסולינס "הוכיח במחקרו כי הקשר הסיבתי שהוצג במחקר (של בלוזניץ') היה מוטה". בלוזניץ' הקפיד פעמים רבות לכל אורך מאמרו (בתקציר, בממצאים ובניתוח שלהם) על ניסוח אקדמי של בדיקת מתאם, מבלי הטעיה של קשר סיבתי. אולם בחלק הדיון שלאחר הצגת ממצאי המחקר, בהפניה למחקרים קודמים, כתב בלוזניץ' כי "טיפולי המרה עשויים לסבך או ליצור בעיות כמו דכאון, אשמה, המנעות מקרבה (תוך הפניה ל4 מחקרים אחרים שבדקו את הקשר הסיבתי הנ"ל), וכמו שהראינו כאן, גם מחשבות ונסיונות אובדנות". סולינס התייחס למשפט לא זהיר ומסורבל זה, שעומד לצד הניסוח ברוב המחקר של בלוזניץ' וכולל גם התייחסות לסיבוך בעיות קיימות, כמייצג תפיסה מובהקת של קשר סיבתי בלבד בין הטיפול להתנהגות אובדנית לכל אורך המחקר. בדיון הודה כתב עולם קטן שלא קרא את מאמרו של בלוזניץ'.

ג. הכתבה עצמה כללה שגיאות נוספות. נכתב כי "למעשה, לפי סולינס, החוויות האובדניות הן שגרמו למטופלים לפנות לטיפולי המרה ולא ההפך". משפט השערתי זה כלל אינו מופיע אצל סולינס ביחס לנבדקים המדוברים, וממילא לא יכול היה להכתב שכן לסולינס לא היתה גישה לנבדקים, והמחקר המקיף לא שאל אותם זאת.

ד. מספר המטופלים שאת נתוניהם ניתח סולינס הינו 106 בלבד, ולא 1,518. המספר הגבוה הינו מספר כלל הלה"ב שנבדקו במחקר המקיף, כשמתוכם רק 7% עברו טיפולי המרה.

ה. הכתבה הטעתה את הקוראים לחשוב שסולינס טען למתאם נמוך בין טיפול המרה ובין כל סוג אובדנות. סולינס כתב במפורש כי המתאם הנמוך מתייחס רק לאלה שדיווחו על גילוי אובדנות יחידי במהלך חייהם. גילוי יחידי שפשוט התבטא לרוב לפני הטיפולים (שהחלו בממוצע בגיל 24). לעומת זאת, כפי שד"ר סולינס כתב בממצאי בפירוש המחקר, בקרב הקבוצה שדיווחה על גילויי אובדנות מתמשכים – רוב המדווחים על מחשבות אובדניות – לא נמצא נתון משמעותי המלמד על יחס אובדנות נמוך לאחר טיפול ההמרה.

ו. אסיים דבריי בהתייחסות למסגור הכתבה. בעמוד השער ובכותרת המשנה נכתב ש"זהו המחקר שארגוני הלהטב ינסו להסתיר, כי הוא פשוט לא משרת את האג'נדה שלהם". זאת למרות שבגוף הכתבה לא הובאה כל דוגמא למקרה בו ארגוני להטב ביקשו לגנוז מחקר ש"לא התאים לאג'נדה".

כעובד בארגון להטב (רכז הקבוצות הדתיות בארגון הנוער הגאה איגי) אעיד כי מעולם לא נתקלתי בנסיון הסתרת מידע כזה. ההפך הוא הנכון. אני ושאר העובדים מאמינים בהפצת ידע אמין ומחקרים וכן במפגש עם אנשים ועם מומחים ללימוד כל נושא, ללא הסתרה או בחירה סלקטיבית של מקורות מידע. את המחקרים של בלוזניץ' ושל סולינס קראתי ללא סינון מקדים לפי האג'נדה שלהם, והצטערתי על מתודת המחקר הבעייתית של סולינס דווקא בגלל נסיונו להאיר זרקור על פן מעניין (שאלת ה"מה קדם למה?") שאכן חסר במחקר המקורי.

אני מקווה שבעקבות הכתבה ישאפו הקוראים לחפש וללמוד עוד על הקשר בין טיפולי המרה ואובדנות. ישנו היום מספר רב של מחקרים אמינים בנושא, וכן ישנם להטב שעברו טיפולי המרה ומדברים עליהם בפתיחות, וסיפורי רבים מהם נמצאים ב"מרכז למאבק בהמרה". אני מקווה שעלון זה יהווה במה לפרסום עוד מחקרים בנושא חשוב זה, גם כאשר ממצאיהם לא בהכרח "ישרתו אג'נדה" מסוימת.