מאז תחילת העיסוק הפומבי של הרבנים בהומואים דתיים, התמודד חלק מן הרבנים באומץ עם הנושא, אולם במקביל אנו חוטפים מרבנים אחרים סטירות ציבוריות, שומעים ביטויי שנאה קשים או קלים נגדנו, סופגים גינויים וסובלים מדה-לגיטימציה. למעשה, באופן טבעי אנחנו רגישים ומתרגשים כמעט מכל אמירה של כל רב. פעמים רבות התגובה האינסטינקטיבית והאוטומטית שלנו כאינדיבידואלים וכקהילה היא להיפגע ולהגיב בנימה קורבנית ומסכנה, תוך השמעת זעקה לרבנים להיות רגישים למצוקותינו.

נכון שהמצוקות שלנו ממשיות ונכון שעבור רבים מאיתנו החיים כהומואים דתיים קשים מאוד. נכון גם שכטקטיקת שיווק תיאור המצוקות חודר את שריון הלב של הציבור הדתי. הבעיה היא שלהתקרבנות שלנו כקהילה וכאינדיבידואלים יש מחיר כבד אשר אנו חייבים להיות מודעים לו. המאבק שלנו הוא מאבק חברתי, וההתקרבנות שלנו כקהילה תורמת לחיזוק הסטיגמה הרווחת בציבור (החילוני, הדתי ואפילו אצל חלק מאיתנו) לפיה החיים של הומו דתי קשים עד כדי בלתי אפשריים. מכאן קצרה הדרך למסקנה שעל הבחור המסכן לוותר על אחת הזהויות – הדתית או המינית. מחיר נוסף של ההתקרבנות מתבטא בהסרת אחריותנו כקהילה לגורלה ובהסרת האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לגורלו. נראה שאנו ממעיטים בהערכת מידת שליטתנו על חיינו, במיוחד לאור ההתקדמות של קהילת הלהט"ב הדתית והאלטרנטיבות המתפתחות. גם אם החברה הדתית מערימה קשיים על הבחירות שלנו כיצד לחיות את חיינו, במציאות המתגבשת בשנים האחרונות נוצר מרחב תמרון המאפשר להומו דתי לחיות את חייו באופן טוב יותר ואמיתי יותר (כמובן, כל אחד לפי ראות עיניו והגדרתו האישית מהם חיים אמיתיים עבורו).

רבנים ופוליטיקאים אחרים

כאשר אנו שוקלים כקהילה איך להתייחס לדבריו של רב כזה או אחר, חשוב להבין את הקונטקסט בו נאמרו הדברים. יש רבנים אשר התעמקו בסוגיה שלנו ומתוך עמדה כנה מתנגדים לנו, אך יש אחרים שרק משתמשים בנו, שלא לומר "תופסים טרמפ" עלינו, למאבקים פנימיים בתוך העולם הרבני.

לציונות הדתית אין אדמו"ר או פוסק הלכה אחד. היא מפולגת לקהילות ולתתי-קהילות ששונות זו מזו הן בלבוש והן בתפישות העולם ואופן עבודת השם. בשנים האחרונות מתנהל מאבק פוליטי ואידיאולוגי קשה מאוד בין הקהילות השונות ובתוך ההנהגה הרבנית, מאבק שנחשף לתקשורת בתקופת ההתנתקות/גירוש מעזה (למשל בשאלת הסרבנות) ומאז הולך ומחריף. בין היתר, הפכה שאלת ההכלה של ההומואים הדתיים בחברה הדתית מדיון ענייני-פרטני לכלי פוליטי. יש העושים בנו שימוש ציני לניגוח פוליטי נגד אותם הרבנים הנחשבים "מתונים" יותר וכביטוי פשטני להתנגדות לעולם ה"מודרני". מצב זה מזכיר את הבחירות לנשיאות בארה"ב בשנת 2004, שם נעשה שימוש בסוגיית הנישואים החד מיניים כדי לפשט לבוחרים תפישות עולם וכחלק ממיתוג ההבדלים בין הדמוקרטים לבין הרפובליקנים או בין הליברלים לבין השמרנים.

גבולות: לגנות ולא להתגונן

לדעתי, כאשר ברור שזוהי הסיבה העיקרית של רב להתבטא בצורה חריפה נגדנו, עלינו להציב גבולות ברורים לשימוש בנו. אל לנו לנהל באופן תמים דיאלוג ענייני ומהותי אשר בלאו הכי לא ישפיע על דעת הרב ורק יספק לו יחסי ציבור בחינם. מנגד, כאשר מדובר ברב אשר לאחר לימוד מעמיק של הנושא מתנגד לנו בכנות, עלינו לשאוף לדיאלוג ולשיח רציני עימו על אף הקשיים.
עלינו ללמוד מ"הליגה נגד השמצה" של היהודים בארה"ב כיצד לגנות את האמירות הפוגעניות מבלי להתנצל או להתקרבן, ולהתמודד עם הפוגעים מתוך עמדה של כוח ולא מתוך עמדה של חולשה. בעיניי, תשובתנו הטובה ביותר לרב שיוצא נגד הומואים דתיים או נגד הומואים בכלל היא הצגת האלטרנטיבה האנושית שיצרנו בחברותא ובקהילה הדתית הגאה: פעילות חברתית תומכת, תפילות ושבתות, טיולים, קבוצות לצעירים ועוד. אל לנו להגיב מתוך עמדה מתגוננת לכל אמירה בלתי אחראית של רב זה או אחר. במקום זאת עלינו להסיט את הדיון הציבורי לשינוי החיובי המתרחש ובעיקר לטעת תקווה בציבור ובחברינו.