הרב יואל קטן הוא לא הומופוב. ממש לא. בהחלט לא.

זה לא נאמר בציניות שאינה מתאימה לימים אלו של חשבון נפש. אני באמת ובתמים חושב שלא יהיה נכון להטיל עליו את התווית "הומופוב". הרב קטן לא אמר עלינו שאנחנו שטופים בתאוות נגד הטבע (כמו הרב משה פיינשטיין בעל ה"אגרות משה"). הוא גם לא אמר שבגלגול הבא נהפוך לשפנים ולארנבות, ולא שבגללנו קורות רעידות אדמה ואף לא כינה אותנו חולים,סוטים ובהמות. הרב קטן גם לא אמר שכולנו יכולים להשתנות אם רק נרצה. וגם לא שכל אחד יכול להתחתן מבלי לגלות לרעייתו ו"יהיה בסדר". הוא מבין בכנות את הקושי של אנשים שלדבריו "המר להם שדי עד מאוד".
הוא רק מבקש מאתנו "אל תצאו מהארון", וזאת בכדי שלא להסית את הדור הצעיר לרעה.

האם זה כל כך קשה?

התשובה היא כן. מצטער.
קשה מאוד, הרב קטן. בלתי נסבל. לגמרי.

אמנם עליי אישית להודות שבנידון דידן נהגתי בצורה של "בתר דעבדין נמלכין" – קודם יצאתי מהארון ואז הצגתי את העובדה הזו בפני מוריי, רבותיי וקהילתי. חשוב לי להדגיש שאיני מטיף לאיש לצאת מהארון ואיני רואה כלל בעין יפה הוצאה כפויה מהארון של אנשים אחרים ("אטוטינג"). רצונו של אדם כבודו בכל מקום. אך לי אישית היה חשוב ביותר ואף עקרונית לעשות את הצעד של יציאה מהארון וכל רגע בחיי אני נוכח לדעת כמה נכון היה הדבר. מדוע היה לי כל כך חשוב לעשות זאת? בשל כמה טעמים:

1. בתוך עמנו אנו יושבים ואין טעם בהיתממות: כל רווק דתי מעל גיל 23 הופך למשודך הפוטנציאלי, כלל מבלי ששואלים לדעתו. ההורים, הדודים, הדודות, חברי הקהילה וסתם אנשים טובים באמצע הדרך מציקים ברמה הולכת וגוברת ובפיהם שאלת השידוך.
כמה פעמים אפשר לזייף את החיוך מול האיחול "בקרוב אצלך". כמה פעמים אפשר להמציא את הסיפור ש"בדיוק נפרדת" וש"אתה בהפסקה"? אני חלילה לא חושב שהדברים נעשים מכוונה רעה – כל אחד רוצה לראות באושרו של אדם. רק שלא תמיד אנשים מודעים שמה שנראה לאחד כאושר – לשני כאבי תופת וגיהינום. מה שמוביל אותנו לסעיף 2.

2. מדוע אנשים אינם מודעים לנ"ל? התשובה לכך פשוטה – אנשים אינם יודעים דבר. אדם דתי ממוצע סמוך ובטוח שהומוסקסואליות זו תופעה שקיימת אולי בשיינקין תל אביב או בניו יורק, אבל בוודאי שלא אצלו בבית הכנסת. הוא לא מודע כלל לאפשרות שבנו או אחיו, החברותא שלו בישיבה או שכנו לבניין או שכנו לספסל בבית הכנסת שביישוב בשומרון, איש התקשורת הדתי שאת טורו השבועי הוא גומא בשקיקה, הפעיל כתום שהפגין לצדו נגד הנסיגה מן הגוש, המורה למקצועות הקודש של הבן שלו או אפילו רב הקהילה שלו – הוא הומוסקסואל (וכל מה שאני אומר נכון בהחלט גם בנושא ללסביות הדתיות). בעיניו מדובר בתופעה זרה ורחוקה, ולכן לא פעם הוא מרשה לעצמו להתבטא לגביה בבורות ונבערות. בדומה למשה פייגלין.

3. חשוב לציין כאן עוד דבר. בתור חוקר מקצועי בתחום של נטייה מינית עברתי על אין-ספור מאמרים מדעיים שמנתחים את היחס ואת הדעות הקדומות כלפי ההומוסקסואלים. ובכל המחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם חזר שוב ושוב נתון ברור – היחס כלפי ההומוסקסואליות אצל רוב האנשים משתנה בהתאם למגדר (נחשו אם גברים או נשים מקבלים טוב יותר. ניחשתם נכון), לגיל ולרמת ההשכלה. אך הנתון הבולט ביותר הוא שהיחס כלפי הומואים ולסביות נעשה סובלני יותר ככל שמכירים אישית הומואים ולסביות אחרים. זה לא אמור להפליא איש – רוב הדעות הקדומות והסטיגמות נעלמות בצורה הזו. לגבי ההומוסקסואליות זה נעשה אפילו ביתר יעילות – אדם בעל דעות גזעניות לא יגלה פתאום שבנו הוא שחור או יהודי. אדם עם תפיסות עוינות לגייז בהחלט עלול לגלות "נטייה הפוכה" בביתו פנימה. ואז שאלת הקבלה תהפוך מויכוח מופשט לשאלה קיומית מאוד.

4. הרב קטן מודאג מכך שאנחנו, היוצאים מהארון, נשפיע לרעה על הנוער בנטייתו המינית. כאן כדאי לכבוד הרב להציץ במחקרים העדכניים ולוודא כי המספר של אחוז ההומוסקסואלים ביחס לכלל האוכלוסייה אינו משתנה כלל עם רמה גדולה יותר של פתיחות. אך היציאה מהארון כן ממוענת, בין היתר, גם לבני הנוער, אך לא בצורה שהרב קטן חושב. אנחנו לא מנסים להגיד להם שזה "קול ומגניב להיות הומו" – זה ממש לא, ואני לא חושב שמישהו מבני הנוער הדתיים חושב כך. המסר שלנו אליהם הוא אחר: אם נטייתכם היא כמו שהיא, לא תצטרכו לוותר על אף חלק בזהותכם הדתית. זה קשה, נכון, אך אפשר לחיות עם הקושי הזה. עובדה. העובדה היא היחידים והזוגות של ההומואים והלסביות הדתיים החיים מחוץ לארון ושבחרו להיות דבקים בדרכי התורה וביהדות על אף הקשיים.
מן הראוי שאנחנו נשמש דוגמה לדור הצעיר, דוגמה שהייתה כה חסרה לנו בשנות הארון הארוכות והכואבות שלנו. קיבלנו את מנת הכאב שלנו למהדרין ובשיעור חזון איש. אנחנו מעוניינים לחסוך אותה מן הדור הבא, כמה שניתן. אנחנו מקווים שהקהילות שלנו ושהרבנים שלנו, כולל הרב קטן, יבינו אותנו. ושאחרי שנפסיק להתגורר בארון, נוכל להמשיך ולחיות בבית היהודי של כולנו.