ללא שם / י' מחיפה

בימים טרופים אלו, הטירוף מתבטא לא רק במלחמה החיצונית נגד אויבינו. לצערי, ישנה גם מלחמה פנימית.

מלחמת זהויות פנימיות.

ישראלי, יהודי, מאמין באלוהים, לא מאמין באלוהים, ימני, שמאלני; לצד זה, פתאום מוצא את עצמי מתבייש ונבוך להוסיף להט"ב… כי את מי זה בכלל מעניין עכשיו…

ובכל זאת, מצאתי את עצמי, בלי להבין בכלל למה, דוחף. דוחף גם את הזהות המינית שלי.

מהיום הראשון של המלחמה, נרתמתי לבצע כל שביכולתי בכדי להקל על אנשי הביטחון.

אני נוסע מספר פעמים בשבוע למוצבים בגבול הצפוני, תורם ומתרים לטובת החיילים בכדי שלא יחסר להם מאום.

באחת הפעמים, ביקש ממני הרב של החטיבה, להשיג תהילים וציציות "מבצעיות" (שהבד שמתחת לחולצה הצבאית יהיה שחור או ירוק).

הפכתי עולמות והצלחתי! השגתי תרומה של 100 ציציות לפי דרישת הרב. כשהבאתי את הציציות, יצא לי משפט שעד עכשיו אני לא מאמין שאמרתי אותו:

"תדע לך שהומו דתי הביא אותן".

לרגע התביישתי שבכלל אמרתי את זה ומצד שני, הייתי גאה.

גאה כי זה מי שאני. ואני, אנחנו, חלק בלתי נפרד מהעם היפה הזה. לא "מחלה" ולא נספחים. אנחנו חלק, כמו כל אחד בפסיפס הישראלי.

כולי תקווה שביום שאחרי, הוא יזכור. ולא, אין צורך שיילחם את מלחמתי. שאותו רב יזכור, רק לא להילחם בי.

הרגשתי שאמרתי לו בשורה התחתונה, אני מוכן להילחם למען שנינו. תמיד.