א

"נבקש שוב להדגיש שהקבוצה מיועדת לציבור הדתי-לאומי (על כל גווניו) כיוון שזה הבית ש***** ז"ל גדל והתחנך עליו וזה הבית שרצה להקים".

כך כתב מנהל קבוצת השידוכים* כמה דקות אחרי ההודעה שלי. אני שמחתי, הנה הוא בא לחזק אותי ולהדגיש לקהל שגם לי יש פה חלק. גם בפרסום הפרוייקט הדגישו את מעלותיו של הנופל הי"ד, שהיה אדם של תורה, חסד וראיית האחר, ושעל זה התבסס הפרוייקט. כשהתלבטתי עם חברה אם מתאים שאכתוב או לא, באמת לא ידעתי לאן זה ילך. תכלס אין לך מה להפסיד, היא אמרה לי, והסכמתי איתה. והנה בא החיזוק, באמת אין לי מה להפסיד, הציבור מוכן לשמוע.

קיבלתי כמה הודעות פה ושם משדכניות מחד ומבנות ישראל הצנועות מאידך, שלא קראו את האותיות הקטנות ופספסו את הרפרנס לדבריו של שרקי, שאני אוהב בנים ואוהב את הקב"ה (על אף הקשת שקישטה את השורה). מיד הן איחלו לי הצלחה, חלקן אולי קצת הובכו על הדרך, כשהודיתי להן והעמדתי אותן על טעותן. הייתה גם יקירה אחת שאשכרה קראה את הכתוב והציעה לי בחור (אף שלצערי זה פחות התאים).

למחרת, כשהפרסום של הפרוייקט כבר ממש צבר תאוצה, הצטרפו עוד כ300 אנשים לקבוצה, והקבוצה התמלאה עד תום עם מעל אלף איש, שדכנים ושדכניות שבשליש גן עדן. אמרתי, אני כבר על זה, בוא נפרסם שוב. וכמו בפעם הקודמת, כמה דקות אחרי ההודעה שלי באה ההודעה מהמנהל, הקבוצה היא לציבור הדתי לאומי על כל גווניו. ופניי נוהרות. וכמו בפעם הקודמת, פנו הגבירות שלא העמיקו בהגהות הגר"א וניסו לשדך לי בנות זוג. ביניהן הגר המקסימה. גם לה כתבתי, תודה, אני מחפש גברים. "שיט, סליחה", כתבה כמו האחרות, ואני צוחק ומודה על הכוונה.

ב

"לא יפה שמחקו לך את ההודעה", הגר כותבת לי שעה אח"כ. מה? מחקו לי את ההודעה? "אה… לא שמת לב…" זה לא פייר. אני לא חלק מהציבור על כל גווניו? "אתה משלנו, אני מבטיחה לך. הכי משלנו". זה היה חיבוק ישר ללב ממישהי שבכלל לא מכירה אותי.

החלטתי שאני שואל את המנהל למה הוא מחק. אולי יש משהו פה שהוא קצת יותר מהאובייס המעליב. "ערב טוב ליאור, כתבת מאוד יפה בכרטיס שלך על האתגרים ואני מאוד מבין את הצורך, פשוט המסגרת והכיוון של הפרויקט שנועדו לציבור הדתי לאומי על כל הסקלה הדתית הם לא המקום המתאים לכך. כמובן שלא הייתה שום כוונה לפגוע אבל כן רציתי לכתוב ולהבהיר". אוקיי, מילים יפות, לא מבין איך אי אפשר לפגוע. ניסיתי לדבר אל לבו, מה היה עושה במקומי. השיחה התנהלה בנימוס, אף אחד לא התפרץ ולא ניסה להעליב. אני מקווה. אבל אם נאמר בפשטות, אף אחד לא השתכנע מטיעוני השני. הנחתי לזה, הרגשתי שהמלחמה הזאת לא שווה את המאמץ.

ג

לאורך כל הזמן הזה אני מתכתב גם עם הלל. היא ראתה שגם אני הצטרפתי לקבוצה, אז התחלנו לדבר. על הרווקות, על קבוצת השידוכים, על היציאה שלי מהארון מול המחלקה, וגם על האכזבה כאן ממה שבעצם כבר צפיתי שיקרה. הלל מחזקת ואומרת שגם היא לא מוצאת את עצמה בקבוצות האלה, ותמיד יהיו המקומות האחרים שיקבלו אותי.

ד

באותה הקבוצה פורסמה קבוצה אחרת לשידוכים. כבר נכנסתי למקום הזה, אמרתי, אז שווה כבר לנסות במקום אחר. בקבוצה ההיא הפורמט מעט שונה – הכל עובר דרך המנהלת, והיא עורכת ושולחת הכל אחרי שהיא עוברת על הדברים.

הפעם החלטתי ישר לשאול אותה במקום לנסות לתת לזה לעבור מתחת לרדאר. גם דאגתי לנמק בעדינות ולא פשוט להשאיר את ההודעה כמו שהיא: "יש לי שאלה, לצערי בקבוצה הקודמת נכוויתי בעניין מהמנהל. האם אפשר לפרסם את עצמי? אני יצאתי מהארון, אני הומו דתי ומחפש בן זוג. בסוף הקבוצות האלה זה המקום שלי להכיר, פשוט צריך שיהיו מוכנים גם לפרסם". נראה שהמנהלת כאבה את כאבי, הרגישה את המורכבות, ולא ידעה מה לומר. "וואו ליאור היקר… רוצה לעזור לך אבל צריכה קצת לחשוב…" אבל לאחר כמה דקות פסקה: "תראה, לגבי בקשתך וללא שום שיפוטיות, מטרת הקבוצה היא שידוכין למען חתונה כדת משה וישראל".

ה

אני לא בא בטרוניה כלפי אף אחד מהם. אבל זה מתסכל. מאוד מתסכל. אני לא חושב שביקשתי הרבה.

אין ספק שהקפתי את עצמי באנשים הנכונים לי. ברוך ה', החלק הכי קשה ביציאה מהארון היה בכלל מול עצמי. אף לא אחד מהסובבים לי, בין אם היה לו קל ובין אם קשה, לא הראה אף לא נים של ריחוק בעקבות זה. החיזוקים באו והחיבוקים גם הם. אבל חלק גדול מדי בציבור עדיין לא מוכן לשמוע. לא מוכן להכיל. לא מסוגל לתפוס, איך יכול להיות שאדם יכול להיות גם הומו, גם דתי, גם רוצה להקים בית בישראל, וגם רוצה להישאר חלק מהקהילה.

ואני לא באמת יודע מה לומר על זה או איך לסיים, אני רק משמיע את קולי.

(*הסתרתי את שמות הפרוייקטים כדי לא להתמקד באנשים ספציפיים. גם מי שזיהה, בבקשה אל תבעירו אש מולם).