לפני כמה שבועות, הקמתי את רשימת התפוצה תפילהט"ב (הקרדיט על הקופירייטינג הגאוני – אליי), כדי שתשמש מסגרת בעבור השותפים ליוזמה, לארגן מניין תפילה ביום הכיפורים הבעל"ט במרכז העירוני לקהילה הגאה, בגן מאיר בתל אביב.

עת קבעתי את הגדרות התצורה של רשימת התפוצה, עלעלתי במחזור התפילה, וחיפשתי בו ציטוט מתאים שיעטר את תחתית ההודעות היוצאות מטעמה. לא עברו שניות בודדות, והעין נחתה על המשפט הכמעט-פותח של תפילת "כל נדרי" – "על דעת המקום, ועל דעת הקהל / בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה / אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". אני מניח שעם עוד קורטוב של הומור עצמי, וקורט אחד פחות של תקינות פוליטית, זה היה הציטוט הנבחר.

סופו של יום, בחרתי בציטוט אחר, מנחם יותר, קל יותר לעיכול, אך הולם לא פחות, הלקוח מתוך פיוט יפהפה שנאמר בחזרת הש"ץ של תפילת הנעילה – "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה / חון יחון כי יבחון לב עקוב להכינה".

הפער בין הפסוק הכמעט-פותח של תפילות יום הכיפורים, לפסוק הכמעט-סוגר אותה, מגלם בתוכו את המסע הרוחני שמאפיין את היום הזה – מסע של זיכוך, כפרה, חשבון נפש, בראשיתו אנו (כולנו) עומדים בפני הקדוש ברוך הוא בבחינת עבריינים, ובסופו אנו (כולנו) זוכים להיחבא תחת כנפי השכינה, וליהנות מֵחִינו של הקדוש ברוך הוא, המבין אף את הלב העקוב ביותר.

המסע הזה מעולם לא היה פשוט בעבורי.
בראש ובראשונה, הוא מורכב בעבורי, כשם שהוא מורכב עבור כל אדם שמקיים דיאלוג כן, אמתי, נוקב וחשוב עם הקדוש ברוך הוא; הוא מורכב בעבורי כבן אנוש, שנפגש בימים הנוראים עם פגמיו, כשליו, חולשותיו, יצריו, מגרעותיו ופשעיו (אם להשתמש בלשון הציורית של התפילה).

עוד מורכבות, אוניברסלית פחות, עניינה בכך שיום הכיפורים הוא, במובנים רבים, לא רק חוויה אישית, אלא גם חוויה קהילתית.
ההפניות לעצמתה הרוחנית של הקהילה היהודית, שזורות לכל אורכה ורוחבה של הליטורגיקה שמאפיינת את היום. כאשר אנו עומדים מול בורא עולם, שופט כל הארץ, ביום הכיפורים, אנו עומדים בראש ובראשונה כפרטים, אך גם כחלק מקולקטיב, מקבוצה שיש לה קול וכוח משלה.

התמודדות קיומית

לצערי, בשנים האחרונות, עמדתי פעמיים בעין הסערה של מחלוקת קהילתית סביב מקומם של מתפללים להט"בים בקהילה דתית. באחת הפעמים, המחלוקת נגעה אליי ממש, ובאופן אקטואלי לענייננו, היא נגעה לשאלה אם ראוי היה להעמידני כשליח ציבור בתפילת מוסף של יום הכיפורים.

בשיאה של חזרת הש"ץ של מוסף, מתאר החזן את מעמד התפילה ואומר "עמך מסביבים אותם כחומה, ואתה מן השמים תשגיח לרחמה". במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, הסתבר לי שכאשר ניגשתי אל הדוכן בתפר שבין שחרית למוסף, עשו מספר מתפללים את דרכם החוצה מן ההיכל. מבלי משים, נפער באותו הרגע סדק באותה חומה אנושית שאמורה להקיף את הקהילה כולה ביום הכיפורים, לגונן עליה, ולעטוף אותה ברחמים.

וכאן המורכבות שאליה כיוונתי – בפתח יום הכיפורים, הקהילה, באמצעות נציגיה הפועלים "על דעת המקום ועל דעת הקהל", היא זו המתירה "להתפלל עם העבריינים"; הקהילה, ברצותה תתיר לעבריינים לקחת חלק עמה במסעה על עבר הכפרה, כשווים בין שווים, וברצותה תשלול מהם זכות זו. כל מי שאי פעם חש שמקומו בקהילה מוטל בספק או שנוי במחלוקת, יודע איזו טביעת כף מותירה תחושה זו בנפש, דווקא ביום הכיפורים.

אינני מבקש להיות מלודרמטי או מליצי כאשר אני אומר שהמורכבות שבשילוב חיי אמונה עם זהות להט"בית היא בבחינת התמודדות קיומית. כך הדבר, לכל הפחות, בחוויה האישית שלי.
לא אכחד – בעבורי, התחושה שמקומי בקרב ציבור המאמינים מוטל בספק, וחווית המאבק על מקומי בקהילה מאיימות לפעמים לטלטל את תקפות ההכרעה שקיבלתי – לחיות את חיי כיהודי מאמין וכהומו, ולתת ביטוי מלא לשני חלקים משמעותיים אלה בזהותי ובאישיותי. בימים הנוראים, מקבלת טלטלה זו משמעות רוחנית כבירה, והיא מציבה בפניי, ואם יורשה לי – בפנינו הלהט”בים כציבור וכקהילה, אתגר לא פשוט.

בעד ונגד הקמת מניין תפילה נפרד לקהילה

זה שנים עוסקת הקהילה הלהט"בית הדתית בישראל בשאלה אם נכון להקים בארץ בית תפילה "גאה", בסגנון הקהילות היהודיות הלהט"ביות בצפון אמריקה.
כאשר הסוגיה התגלגלה בעבר לפתחי, הבעתי את דעתי האישית, כי מהלך כזה הוא משגה, באשר הוא מהווה הודאה (משתמעת) בכך ששאיפתנו לשוויון ולקבלה בקרב הקהילה הדתית הכללית, נכשלה; יתרה מכך, חששתי שמהלך כזה עלול להתפרש כהסתגרות וכריחוק, וכפרישה מן הציבור. אני סבור, באופן ברור ובלתי מתפשר, שלהט"בים אינם צריכים להתבודד ולהיפרד, אלא להיות חלק אינטגרלי ושווה של הקהילה/קהילות שלהם. חלילה לנו (סטרייטים ולהט"בים כאחד) לקבל מצב שבו להט"בים מתפללים בנפרד, כיוון שאינם מוצאים מקום בקהילתם, במקום שבו יוכלו לחוש תחושה של בית ושל שייכות.

אם כן, מדוע בכל זאת הצטרפתי בחפץ לב ליוזמה לקיים תפילה במרכז הגאה? הטעמים המרכזיים לכך, בראייתי, הם אלה:

ראשית, במישור האישי – בעת בה הוחלט לקיים את התפילה במרכז העירוני, לא חשתי שיש בנמצא בסביבתי קהילה דתית שבה אוכל להרגיש שייך ללא סייג, כשווה בין שווים. כאמור, היעדרה של תחושה כזו, קשה עבורי עד מאוד ביום הכיפורים, וידעתי בוודאות שבקרב החברות והחברים שיגיעו להתפלל במרכז הגאה, ארגיש "בבית".

שנית, חשתי שבקיום התפילה במרכז הגאה יש משום קידוש שם שמים ממש. רבים מחברי הקהילה הלהט"בית כמהים למצוא מקום להתפלל (או לפחות חשים סקרנות לגבי ההשתתפות בתפילה), אך הם נרתעים או חוששים מלהיכנס לבית כנסת (ודאי לבית כנסת אורתודוקסי). לצערי, רבים מחברי הקהילה חוו חוויות שליליות הקשורות עם הדת ועם הממסד הדתי.
הכוונה לארגן תפילה במרכז הגאה, אשר תהיה פתוחה לכול, תאפשר לכל דכפין לחוות חוויה דתית חיובית, בסביבה מגוננת ומוכרת. בעזרת השם, חוויה זו אף עשויה לשמש גשר לקירוב לבבות, להתקרבותם של אנשים למקורותינו הלאומיים, ולתיקון חוויות קשות שחוו.
אני זוכר בהתרגשות את השיחה שהייתה לי עם נער שנטל חלק במפגש התפילה (הראשון) שהתקיים במרכז הגאה, לפני כשנה, ותיאר באוזניי תחושות עמוקות של בלבול, התרגשות, געגועים, שמחה, ופליאה שהציפו אותו בעיצומה של "קבלת שבת".
הדים לתחושות דומות אני שומע כבר עכשיו מחברות וחברים המתכוונים להגיע למרכז ביום הכיפורים. בעיניי, התפילה במרכז הגאה ביום הכיפורים, תהיה הזדמנות להביא קדושה למרכז, שמשמש מקום חשוב בעבור רבים מאתנו, ומתוך כך אף לקרב את הרחוקים.

ביני לביני, מתוך העיסוק בהיערכות לקיום התפילה, התוודעתי אף לטעמים נוספים וחשובים לקיומה. אזכיר בקצרה שניים מהם:
הראשון עניינו בהזדמנות לקיים תפילה שוויונית יותר ולאתגר את המודל ההלכתי ההטרו-נורמטיבי והעדתי של התפילה, כדי להתאימו למאפיינים הקהילתיים שלנו ולצרכינו; הדיאלוג שקיימתי עם רבים בעניינים אלה בשבועות האחרונים, אתגר אותי, לימד אותי, והוא בוודאי יביא אותי לחוויית התפילה ביום הכיפורים בשל ובוגר יותר.
הטעם השני, נוגע להתרגשות הנלווית להזדמנות לחוות את יום הכיפורים עם אנשים רבים שהם חלק מן הקהילה היום-יומית שלי, אך אינם חלק מהקהילה הדתית שלי (או בכלל), לראות סביבי ביום הכיפורים את הפנים שאני שמח לראות סביבי בכל פעם שאני מגיע למרכז הגאה, ובמסגרת הפעילות שלי בקהילה הלהט"בית.

תחת כנפי השכינה

לא אפתור את עצמי מבלי שאשיב קצרות לחשש כאילו התפילה במרכז הגאה היא תחילתה של התבדלות הקהילה הלהט"בית הדתית מתוך הציבור הדתי הכללי.
לטעמי, ההיפך הוא הנכון.
כבר עתה, ועוד בטרם התרחשה, היוזמה לקיים תפילה במרכז הגאה הפכה כר לדו-שיח מעניין וחשוב של הקהילה הדתית הלהט"בית עם חלקים מן הקהילה הלהט"בית, מחד גיסא, אבל גם עם חלקים מן הציבור הדתי, מאידך גיסא.
בראייתי, השיח הזה הוא בבחינת פתח להמשך המאמצים לקידום השילוב המלא שלנו, להט"בים דתיות ודתיים, בשתי הקהילות אליהן אנו משתייכים,זו, וזו ה"דתית" כאחד.

יום הכיפורים, הוא היום בשנה שבו כל יהודי מכיר בכך שהוא "עבריין", אבל גם בכך שיש לו מקום "תחת כנפי השכינה". לא בכדי, היום הקדוש ביותר בלוח השנה שלנו, הוא יום של מחילה, של "פתח לנו שער", של "ישמיענו סלחתי, יושב בסתר עליון". גם השנה, כבכל יום כיפור, אני אתפלל עם העבריינים.
השנה אעשה זאת בקרב קהילתי, הקהילה ה"גאה", במקום הפותח את שעריו בפני כול, ללא משוא פנים וללא כל הסתייגות.
אין לי ספק שזו תהיה החוויה הרוחנית המרגשת והאותנטית ביותר שחוויתי זה שנים, כי אחווה אותה במקום שבו אני יודע שאני רצוי ומקובל, ללא סייג.
את המסע שלי השנה מ"כל נדרי" לנעילה, אעבור שכם לשכם עם מי שאתם אני פוסע יום-יום במסע החיים, ואני יודע שבשל כך אפסע בו בביטחון רב יותר.

אני מזמין את כולכן וכולכם להצטרף אלינו, ומקווה באמת ובתמים לראותכם ולראותכן שם אִתי.

גמר חתימה טובה!

הכותב מתנדב בשב"ל