"בן אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום" (בן גוריון)
בראשית ברא אלוהים את המקום ואת הזמן שנולדתי.
והלידה הייתה תוהו ובוהו ובכי וצחוק על פני הארץ.
ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור הבחירה.
כולנו נולדים ללא בחירה לנסיבות חיינו: מדינה, דת, משפחה, תרבות, לאומיות, סביבת המגורים, בית ספר, נורמות חברתיות, התניות, מצב כלכלי.
למעשה, עד מחצית/סוף העשור השני לחיינו, אנחנו לא בוחרים. "החיים" וגורמים אחרים בוחרים עבורנו.
כאשר אנחנו מתחילים לעמוד על דעתנו, ההתנגשות בין האני האמיתי שלי, לבין המסלול שנסלל עבורי, כמעט בלתי נמנעת. פעמים רבות, אנחנו מדכאים את הביטוי האישי שלנו כדי לענות על הציפיות והדרישות שהוטבעו בנו. הפער הזה מכאיב ופוצע אבל ההרגל כל כך חזק…
אלוהים אמר לאברם (אברהם) "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
אברם היה צריך לקבל החלטה, האם להיפרד מארצו, משפחתו ודתו ולהקשיב לאמת הפנימית שלו, או להמשיך בחיים אליהם היה רגיל.
הציווי של אלוהים הוא ציווי לאדם להעז לקבל את האחריות למסלול חייו.
ציווי של קבלת אחריות, באופן פרו-אקטיבי של האדם, לבחינת נתיבי חייו, אורחות חייו, אמונותיו והתנהלותו.
זה כל כך מפחיד! חוסר הוודאות, ההשלכות לכל החלטה, ומה יגידו?
הדבר אינו מתרחש מעצמו. לא קל לאדם לנתק את עצמו, במובן הרוחני-תפיסתי, מהכבלים למשפחתו ומתפיסות קורבניות של העברת האחריות והאשמה בקשייו, סבלו ואי הצלחותיו, מאחרים כלפי עצמו.
הרעיון שבן גוריון והתנ"ך מציעים לנו, הוא ש"בן אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום". במערך חיים נורמטיבי, לאדם קיימת היכולת לבחור ולקבל אחריות על חייו.
בן גוריון סבר ש"המדבר הוא המקום האידאלי ביותר", שבו מסוגל האדם "לעמוד על אמיתות הוויה וייעוד האדם עלי אדמות". הייעוד הוא: לבקש ולמצוא בתוכו את "הכוחות הדרושים לתקנה, ועל-ידי כך הוא נעשה שותף לקב"ה ביצירת העולם". מרחבי המדבר מציגים את "כוחות הטבע בקדמותם, בראשוניותם […] בלי שהייתה ידו של אדם בהם לשנותם". עם זאת, אין האדם "אובד עצות ונכנע", אלא הוא "מוצא בתוך נפשו עוז" להשתלט על הכוחות ההרסניים של איתני הטבע ולהגביר את "הכוחות היוצרים" שבו. כך, גם באזור שומם וחרב, "בארץ לא זרועה" – מצליח האדם היוזם והיוצר להצמיח ולהפריח […]".
המדבר הפיזי-חיצוני, על סכנותיו, מרחביו, צחיחותו ועוצמתו, שימש רקע ומקום לרבים מנביאי ישראל.
אבל ישנו "מדבר" נוסף, שבתוכו נמצאים נפש האדם, תודעתו, מהותו הראשונית.
בניסיונו של האדם ללכת בעקבות הציווי "לך-לך מארצך […]", עליו למצוא את העוז להיכנס לתוך המדבר, הנמצא בתוכו. למצוא את "כוחות הטבע" ו"הכוחות היוצרים" הטבועים בו, לפני ש"היתה ידו של אדם לשנותם".
כמו במדבר החיצוני, גם המדבר הפנימי עשוי להיראות מאיים, לאדם שאינו מיומן בחיי המדבר. הפיתוי להישאר מחוץ למדבר גדול.
מדובר בעבודה לא קלה. הליכה בדרך שאינה סלולה, אף פעם אינה קלה. קבלת אחריות על חייך, השתחררות מהישענות על נסיבות חיצוניות, בחינה של תפיסות היסוד, התמודדות עם אמיתות פנימיות, הכרה עצמית, הפנמה כי אינך "אובד עצות ונכנע" ואינך קורבן של נסיבות חייך.
נקודת אור ראשונה היא בכך שעשייה מזינה את עצמה, וככול שהאדם יתמיד בה, היא תלך ותגבר.
הנקודה השנייה, "בכל איש ואישה גנוזים כוחות אדירים ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם". הכוחות האנושיים הללו אינם שייכים ליחידי סגולה, בודדים ויוצאי דופן.
עם זאת, לא רבים ממהרים לצאת למדבר.
מטרת סדרת המאמרים הבאים היא לנסות ולהדליק בכולנו את ניצוץ הסקרנות והאומץ לצאת ולחקור את הגורמים שמניעים אותנו והיכולת שלנו לקבל החלטות מותאמות יותר לאני האמיתי שלנו.
מוזמנים לשתף ברגעי החלטה משמעותיים ודילמות, ואולי ביחד נצליח להצמיח פרחים במדבר.
