"ע"י שיש להאדם רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך נעשה מלכות להסטרא אחרא. כי צריך האדם לבטל רצונו שלא יהיה לו רצון, רק כמו שרוצה הש"י הן שיהיה לו ממון ובנים הן לאו ח"ו. וכן שאר כל הרצונות לא יהיה רק כמו שרוצה הש"י ואזי ממליך מלכותיה יתברך לבד"

(לקוטי עצות, רצון וכיסופין, ו').

ומי מעז להילחם במלך.

***

"אתה מבין", אמר ד"ר פרל, שמץ אמריקאיות בקולו, "אתה צריך לוותר".
ישבתי מכווץ מולו על ספת המטופלים.
"אבל – אני רוצה את זה. כל כך חסר לי מישהו". המילים נקרעו מתוכי. הההגשה הנוראית הזאת של בדידות חונקת התחילה להתפשט מהבטן לכיוון הגרון כשדיברתי על זה. כמו בכל פעם.
"אז למה אתה ממשיך לבוא אלי אם אתה רוצה את זה? אם זה מה שאתה רוצה – קדימה! Go for it! לך תמצא לעצמך מישהו ותצעדו יחד ערומים במצעד. אם זה מה שיעשה לך טוב", אמר.
"לא!" יריתי בלי לחשוב פעמיים.
"למה לא?" שאל הד"ר.
"כי אני לא רוצה את זה" עניתי בשקט, ספק לד"ר, ספק לעצמי, לא מבין איך בן אדם יכול גם לרצות משהו וגם לא לרצות אותו באותו זמן.
הד"ר שתק, ואני שתקתי וחשבתי, עד שהפרתי את השקט.
"איך אני יכול לוותר על משהו שאני רוצה, שאני מרגיש שאני רוצה?" שאלתי, מנסה להבין ולא מצליח. הרי אני לא יכול לקום בבוקר ולומר לעצמי 'זהו, מהיום אני לא רוצה בנים'.
"בדיוק כמו אם אני הולך ברחוב ורואה בלונדינית מהממת צעירה ממני ב-30 שנה. אני יודע שאני צריך לומר לעצמי 'זה – לא'", אמר הד"ר, וקינח בסיפור על פציינטית שלו, איזו בלונדינית מהממת שהתחילה איתו כשהוא כבר היה נשוי, לפני בערך 30 שנה.

***

כשביקשתי מההורים שלי ללכת לפסיכולוג התגובה שלהם הייתה שאין בעיה, ושאני לא חייב לספר להם למה.

אז נכון, אמא קצת בכתה. לא הבינה מה פתאום הבן המוצלח שלה צריך פסיכולוג. אבל היא אמרה ש"בריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף, ואם זה מה שאתה חושב שאתה צריך נשלם על זה כמו שהיינו משלמים על רופא".

אבא אמר שחבל לו לשמוע שכבר הרבה זמן רציתי ופחדתי לבקש. "אנחנו ההורים שלך, ואנחנו אוהבים אותך. מה פתאום פחדת לבקש?" שאל בעצב. תסריטים על איך ההורים שלי כועסים עליי, מפסיקים לאהוב אותי ומעיפים אותי מהבית עברו לי מול העיניים באותו רגע. "לא יודע למה פחדתי", שיקרתי לו, ושנאתי את עצמי על השקרים האלה.

וככה, כל שבוע הייתי הולך לד"ר פרל. נסיעה מתישה מהישיבה של שעתיים באוטובוס שעובר בכל יישוב נידח, או לחילופין תקוע בפקקים, המתנה בסלון קטן ומטופח של דירה מתפוררת, ושעה של דיבורים. עליי, ועל גברים, ועל נשים, על תאוריות פסיכולוגיות כאלה ואחרות, ועל מה אפשר לעשות ומה צריך לעשות כדי שבסופו של דבר אני אתגבר על המשיכה שלי לגברים ואהפוך לסטרייט מן המניין, ואוכל להקים משפחה בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל. כמו שראיתי בבית של הר"מ. ולא כמו ההומואים התל אביבים האלה, שכל מה שיש להם בראש זה מין. וכמובן שהיה ברור לי שזה רצון השם, ונכון שפסיכולוגיה זה לא בדיוק תורה, אבל 'חכמה בגויים תאמין', ואם המדע עוזר לתורה ולא סותר אותה אז מה טוב.

בסוף הפגישה, הייתי בדר"כ יוצא עם הרגשה טובה. היו פעמים שממש הרגשתי שהתקדמתי, שהנה עשיתי עוד צעד, גיליתי עוד תובנה בדרך לשינוי הנטיה המיוחל. ואז התברר לי שההתקדמות הזאת שהרגשתי הייתה כמו סלטות באוויר – תנועה ארוכה, תזזיתית ומשתנה, שבסופה חוזרים בדיוק לאותו מקום.

כמו אותו יום שחזרתי לחדר בישיבה אחרי תקופה ארוכה שחשבתי שדברים משתנים, ומשום מה כשפתחתי את הדלת עמד מולי בחור צעיר ולא מוכר לבוש רק במכנסיים קצרות.
"שלום" פניתי אליו. הנימוס מחייב. "מי אתה"?
"אני נועם, שבו"ש, נעים מאד", הוא ענה.

כ"כ לא ציפיתי לזה, שניסיונות של שבועות לכלוא את המחשבות והמבטים הסוררים – הייתי בפנימיה, אחרי הכול – התאדו ברגע אחד. לא יכולתי יותר. ואפילו שממש ניסיתי, היה בלתי אפשרי לא להסתכל ביצירת האמנות שעמדה מולי כמעט בלי בגדים. הצלחתי להתנגד לעצמי רק עוד קצת.
אחרי שיצאתי מהמקלחת, הלכתי למיטה שלי, נשכבתי על הבטן וכבשתי את הראש בתוך הכרית, עם טעם מר של ייאוש בפה. 'אני לא מסוגל עוד.' מלמלתי בשקט, והדמעות התחילו לזלוג מעצמן. א-לוהים, אני לא מסוגל יותר. בשביל מה בכלל אני מנסה? למה אני לא יכול פשוט לא לעשות את מה שאתה מבקש ממני?

המשכתי להרטיב את הכרית, ומשום מה, שנייה אחרי שטבעתי בייאוש עצמי, היה נדמה לי שא-לוהים מחבק אותי. מחבק ומבין. ואולי רק נרדמתי.

***

בכלל, היה לי מנהג קבוע כזה לדבר אתו כמעט כל לילה. שהרי "ע"י השיחה שמשיחין ומדברין בינו לבין קונו, ומוציאין בפה הכיסופין והרצונות הטובים שלו מה שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמיתי ומתפלל ומתחנן לפני השי"ת על זה – על ידי זה הוא מוציא הנפשות טובות מכוח אל הפועל. ועי"ז יזכה לפעול בקשתו" (ליקוטי עצות, התבודדות, ג').

כשבית המדרש כבר חשוך, ורק מנורות שולחן של מתמידים עדיין מפיצות אור כאילו היו כוכבים בשמי הלילה, הייתי מסרב בנימוס לחברים לחדר שהזמינו אותי להצטרף לתה ועוגיות של לפני השינה, והולך לשפוך את לבי נוכח פני השם.

לפעמים הייתי מסתובב קצת ביישוב, מחפש מקום שאין בני אדם הולכים בו אפילו ביום, מפנה לבי ועסוקי מכל עסקי העולם הזה, מתיישב על האדמה ומוציא החוצה את כל מה שהצטבר בפנים. מתפלל לאיזה סימן שיראה לי שאני בדרך הנכונה, בוכה לפניו על הכול ומתחנן אליו לצאת מזה. לב יודע מרת נפשו. והוא היחיד שהיה יכול להבין. אחרים – כמו אחי ואחותי- יכולים אולי להזדהות, אבל הוא, חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב – רק הוא באמת יכול להבין. השיחות האלה היו בשבילי סוג של קתרזיס, מקום יחיד בישיבה שבה הרגשתי שאיש לא מבין אותי עד הסוף.

ישי, החברותא שלי, לא הבין למה קשה לי לקום בבקרים. 'אם אתה עייף, תלך לישון יותר מוקדם', הוא היה אומר, ובכל זאת היה בא להעיר אותי כל יום בסוף תפילת שחרית, או באמצע סדר בוקר. אני לא טרחתי לספר לו למה אני הולך לישון אחרי כולם, כמו שלא טרחתי לספר לו למה באמת יום בשבוע אנחנו לא לומדים ביחד, וכל פעם המצאתי לו תירוצים שונים. יופי, חשבתי לעצמי. קודם משקר להורים, ועכשיו לחברותא. ואני בכלל שונא לשקר. בשיחות הליליות בכיתי גם על זה.

אבל בכיות, כמו תפילות, לא מספיקות בפני עצמן. כי "צריך כל אדם להכניע החומר, וזה נעשה ע"י התענית. כי ע"י התענית מחלישין הארבע יסודות שמהם באים כל התאוות" (אתם יודעים לבד איזה ספר לפתוח. וזה לא שזה כזה ספר נוראי, הדברים האלה כתובים בערך באחד מתוך משלושה ספרים אקראיים בבית מדרש של כל ישיבה שתבחרו.).

אז צמתי. ועשיתי תעניות דיבור, וקראתי תיקון הכללי, וקיבלתי קבלות והבטחתי הבטחות וקראתי תהילים ולמדתי בדבקות ועשיתי הכל כדי שאלוקים ממרום שבתו יעזור לי קצת לבטל את עצמי ואת תאוותי. "בראתי יצר הרע" – אתם מכירים את ההמשך.

ולמרות כל המאמצים האלה, כשהייתי חוזר מד"ר פרל והעיניים כאילו מעצמן היו בוחנות את החיילים הצעירים באוטובוס, או כשבסוף יום הייתי הולך לחדר ורואה שם את איתי או כל שבו"ש תורן אחר, ידעתי בתוכי שהפסיכולוגיה כבודה במקומה מונח, ושהתורות נשארו תורות, ואני נשארתי בלי פתרונות לשאלות שלי, קושיה מרחפת בחלל הפנוי.