וראיתי אותו היום בתחנת האוטובוס.
שניינו חוזרים מהעבודה ומסתבר ששנינו עובדים באותו אזור וחוזרים היום גם באותו האוטובוס.
ראיתי אותו ואני יודע שהוא גם ראה אותי אך שנינו נמנענו במודע לא רק שלא ליצור קשר עין ממושך אלא גם לעמוד במרחק של כמה מטרים אחד מין השני שחלילה לא תיווצר אינטרקציה בנינו.

ראיתי אותו היום וישר- בום! פלאשבק מטורף לימי שהותי בהרי הגולן הרמים  אי שם לפני כמעט 8 שנים. אז כשהוא בא להתארח יום אחד במכינה. איש זר במקום זר.
ושם באותו הרגע ראיתי אותו. וזה היה מהפעמים הבודדות שידעתי שלא סתם עיני צדו את מבטו. היה שם משהו עמוק ומוכר בתוך המבט הזה שלו, מבט שבגללו האש ניצתה בי, אותה אש שבעקבותיה העזתי באותו לילה ללחוש לתוך הפתק שהשארתי בתוך תיקו הפתוח.
כמה קיוותי שהפתק יעיר אותו גם כן מהשינה שכפו עלינו אחרים אבל החיים הם לא דיסני, והיפיפה הנירדמת זה רק בקולנוע ככה שנישארתי עם תשובתו המבולבלת והמבלבלת "אינני יודע מי אתה, אך גם אני אינני יודע מי אני, ועל כן לא אוכל להישאר איתך בקשר".

חלפו השנים, השבילים לקחו אותי אל מחוזות אחרים, השינה הארוכה פינתה את מקומה לאביב נעורים (אותו אביב שהייתי מקווה שהיה קורה עוד קודם) אך בלב נישארה עוד תמיהה, עוד זיכרון קטן, מין מקום מיוחד ששמור לרגעים שכאלו. רגע כמו זה שהתרחש לפני כ8 שנים שבו הסתכלתי בעיניו כשהוא על מיטתו וידעתי שכמו שאני מבין אותו בלי מילים ככה גם הוא גם מבין אותי.
והיום כשראיתי אותו בתחנה לא העזתי. לא יכולתי לגשת כי אי אפשר היה לשחזר את הרגע הזה מאז.
כן, למרות שרציתי לשאול, רציתי להתעדכן, רציתי לבדוק האם ואיך ולמה ואולי גם שוב…
אבל כבר לא באמת ראינו אחד את השני.