ארגון חברותא מודאג מהפרסומים האחרונים המעודדים טיפולי המרה להומואים דתיים, ללא דיון בהשלכותיהם. תמיכה ופרסום טיפולי המרה בצורה לא אחראית מביא לייסורים וכאב. בני משפחה מפתחים תקוות שווא וחשים רגשי אשם אם הם לא שולחים את בנם לטיפול. ואילו האדם שהכניס עצמו לטיפול זה, מסתכן בסבל ובנזק פסיכולוגי, וזאת בנוסף על הקשיים שהוא עובר לכתחילה כהומו או מתלבט שחי בציבור הדתי. כל הארגונים הפסיכולוגיים המוכרים בעולם מגנים טיפולים אלו, מנחים מטפלים מורשים להימנע מלהעביר טיפולי המרה, ומתריעים על הנזק הנפשי שעלול להיגרם למטופל.
אנו חושבים שחובה לדון בעניין טיפולי ההמרה, וכי דיון זה צריך שיכלול גם את המחיר האישי אותו משלמים אנשים שעוברים את הטיפולים. יש בקירבנו אנשים שמתלבטים ו/או רוצים לקבל טיפול כדי להפסיק את המגע והמחשבות שלהם עם בני אתו מין, ולא נמנע זאת מאיתם. אולם כאשר המשפחה או הקהילה דוחפים אדם לטיפול באמירה כי הוא יכול לשנות את נטייתו המינית אם רק ירצה ויתאמץ מספיק, אזי אותו אדם עלול להגיע למצב סיכון, ואת זאת חברותא כארגון מנסה למנוע.
בחרנו להתחיל את הדיון בנושא במכתב שכתבה אביגיל שפרבר, מייסדת ארגון בת-קול ללסביות דתיות, ושבל לחינוך לסובלנות, איתם חברותא משתפת פעולה. המכתב מעלה שאלות חשובות, ופותח דיון בנושא. איך אפשר להישאר חלק מהציבור הדתי ומהקהילות שלנו, אך עם זאת לא לוותר על חלק בלתי-נפרד מהזהות שלנו? האם אנו יכולים להחריש בשעה שהומואים אחרים עומדים בפתחה של דרך הייסורים שחלקנו עברנו?
מכתב אישי ל"עמית" (שם בדוי)
ארגון כמוך
עמית, ידידי, יקירי,
… תתן אמת…
אני עדיין זוכרת את פגישתנו הראשונה, על חוף הים בתל אביב, מקום בו אף אחד לא יזהה אותך, איתי, חלילה. פחדת שאם יראו אותך איתי, "ידעו" עליך, ולא עזרו טיעוני לכך שכמה מידידי הטובים הם בעלי נטיות ישרות.
אני עדיין זוכרת את סיפורך הכואב, הקורע לב, את דרך היסורים שהחברה שלנו העבירה אותך,שהרבנים שלנו העבירו אותך, שהעברת את עצמך.
אני עדיין זוכרת את הדמעות שעמדו בעיני למשמע סיפור חייך, וכמה אנרגיות וכוחות לפעול הסיפור הזה הוציא ממני.
פניתי לכל מי שהכרתי כדי לעזור לך להוציא את הקונטרס עם סיפורך, הרגשתי שחייבים לדעת איזה נזק רבנים יכולים לעשות לנער, לבחור, שפונה בשאלות הנוגעות לנטייתו המינית ומקבל עזרה בלתי מקצועית ולא אתית.
לבקשתך, פניתי לאבי, הרב הפרופ' שפרבר, שיקרא, שיגיב, שיכתוב לך, וגם הוא לא יכול היה להישאר אדיש לסיפורך הכואב.
בהמשך החיים נפגשנו שוב ושוב באירועים שונים. כל כך שמחתי כשראיתי אותך פעיל מרכזי בחברותא, פורח, עושה, נותן, ובעיקר מחייך. כל כך שמחתי כשיכולתי להכיר לך בן תורה, יפה תואר ועדין, כל כך כאבתי כשנפרדתם.
הרגשתי ששיקמת את עצמך מהצלקות הכואבות שהשאירו בך, הרגשתי שאתה הולך ובונה את עצמך.
אני לא יודעת מה קרה, אני לא יודעת מה השתבש בדרך,
היום, שבע שנים אחרי פגישתנו הראשונה , אני כואבת כל כך את המקום אליו הלכת,
אתה בוחר לשלוח נערים לאותם טיפולים אכזריים שעברת, אתה בוחר להקריב את הצעירים המבולבלים לסבל אכזרי, וכל זה בשביל ההכרה של רבנים בך ובארגון שלך.
האם אתה יכול לקחת על אחריותך סבל של נער אחד יחידי שילך בדרך שאותה אתה מציע?
האם אתה יכול להיות בטוח שאותם צעירים יצאו מהמסע האכזרי הזה בשלום?
האם אתה לא חוטא חטא נוראי ועובר על הציווי "ואהבת לרעך כמוך"?
האם אתה לא עובר על "מה ששנוא עליך"?
האם היית רוצה להישלח שוב למסע הכואב שעברת?
עמית, שבע שנים חלפו,
אני משתדלת לחיות חיי אמת, הקמתי בית בישראל, אני מגדלת עם בת זוגי את בננו, אורי שמואל
ואתה עדין "עמית" שם בדוי, אתה עדיין חייב לפגוש אותי במקומות בהם לא תפגוש מכרים, אתה עדיין לא יכול לחיות חיי זוגיות ולבנות משפחה, אתה עדיין חי חיי שקר
"עמית", הנחמה, השקט, לא יבואו מההכרה של הרבנים בך, הם לא יבואו מהקרבת נערים צעירים למען ההכרה בך. הנחמה, השקט, השלווה, התיקון , יבואו מהבחירה להיות איש אמת.
"תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם"
אני מאחלת לך "עמית" ידידי, שתוכל לצאת אל האור, לחיות חיי אמת, ולספר באומץ על הנזקים שטיפולי המרה מביאים, לעמוד באומץ מול רבנים ולומר- די!
אני מאחלת לך "עמית" שתזכה לקיים בשלמות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
שלך
אביגיל שפרבר
