יהונתן רוסן ממן

אפתח ואומר: חזקה עליי שלא כתבתי אלא בשביל הלייקים וההון הפוליטי. אבל תשעה באב וחובה לשרש את הדעות הכוזבות.

ובכן.

יש שם ימים שרבים מישראל מתענין בהן, אף על פי שנחלקו אם מן הדין או לפנים משורת הדין. וכבר נהגו להרבות בחשבון נפש בימים אלה בין מתענין בין שאינן מתענין. ויפה עושין.

לא ניתנו תעניות לישראל כדי שנזכור בהן הצרות ונקונן על דם ישראל הנשפך כמים. ואף על פי שהזכרת דם ישראל הנשפך כמים מנהג שטות הוא, רמז יש בה כלומר: עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם. תנו דעתכן על הצרות שאירעו בימים ההם בזמן הזה וזכרו מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה. וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. ובזכרון דברים אלו נשוב להיטיב.

והואיל וכבר פשט המנהג ואין בו איסור רק שטות, ויש בו רמז, לפיכך אני אומר שאם התפלל עם הציבור בתענית והרבו בזכרון הצרות – אל יפרוש מהן. אבל לכתחילה לא יתפלל עם מי שזוכרין הצרות ולא עושין תשובה.

אבל אותן כנסיות שלא לשם שמים המעמידין את המתגאלים בפתבג בעלי זרוע שימנו יתר משבחו שלציבור בפניו, וירבו בגנות מי שאינו יושב עמהן – אסור להתפלל עמהן. וזה שאנו נותנין אותן לישב בשלוה, לא מהיותן כדאין לישב בשלוה, אלא מחמת שאין ידינו תקיפה עליהן. וכל שיש בידו להושיב על אלה הכנסיות זקן חכם שיאמר להן דברי כיבושין ואינו כופה אותן, הרי זה עובר בלא תשנא את אחיך בלבבך. לפי שהיה בידו לכפות את עמיתו לשמוע תוכחה והוא בחר לשאת עליו חטא, לפיכך השנאה שישנאהו אינה בכלל משנאיך ייי אשנא.

וזה סדר תוכחה שלזקן החכם, או כיוצא בו: פותח בגנות עצמו, וממשיך במקצת שבחו שלציבור, ומוכיח להן בדברים שבין אדם לחבירו, ופורט עוונות שבין אדם לחבירו, וזוכר מצוות שבין אדם למקום שכשל בהן רוב הציבור אבל לא בלשון תוכחה ובלא פירוט, וחותם: אחינו, מי שצוה אותנו למול כל זכר הוא צוה אותנו למול את ערלת הלב בתשובה ובריצוי ובמעשים טובים. ויהי רצון שתהא מצוות מילה הלב חביבה עליכן כמצוות המילה. תדעו, כשאדם מל את בנו עושה סעודה שלמצווה. וכשם שאין אדם נכנס בבריתו שלאברהם אבינו אלא במילה, כך אין אדם מקים לסוכת דוד הנופלת אלא במילת הלב. אבל ערלי הלב אינן מכלל ישראל, וכן הוא אומר: והגבעונים לא מבני ישראל המה.

אבל המתגאלים בפתבג בעלי זרוע: לעולם לא יספרו בגנות עצמן, ואם סיפרו יאמרו על דבר שאין בו איסור כלל כדי להשים עצמן כמי שאין להן לעשות תשובה אלא לפנים משורת הדין. ואין אומרין מקצת שבחו שלציבור אלא יתר משבחו, לפי שהן סמוכין על שולחנו. ולא יוכיחו בדברים שבין אדם לחבירו, לפי שהן בעלי אגרוף. וימנו עוונות שבין אדם למקום בפירוט, וירבו בסיפור עוונותיהן שלמעט כדי להשמין לב הרבים. לפי שנעשו דברי תורה עטרה בראשיהם, נעשו קורדום בידם להכות מי שחפצים להכלימו. ומילת הקטן חביבה עליהן ממילת הלב שהרי מילת הקטן עבודה שיש לה קצבה והן נפטרין והולכין להן, ומילת הלב – עבודה שאין לה קצבה. ולא עוד אלא שהן מלין את הלב כמי שכפאם שד, מלין טפח ומושכין בערלת לבן טפחיים.

והמרבה יתר מדי במניין הצרות שאירעו את עם ישראל, יש בזה מדרכי המתגאלים בפתבג בעלי זרוע. לפי שאנו איננו גויים, לפיכך אין עוונותיהן שלגויים עוונותינו שנשוב מהן. והמרבה בגנותן שלאומות העולם עושה כן כדי לכסות פשעיו. ומצאתי כתוב בספר המענה והראיה שאמר גר צדק לחכם מחכמינו שזה שאנחנו רואין לבני ישראל שהן רחמנין וצדיקין ואינן בעלי אגרוף – לפי שיד אומות העולם תקיפה עלינו. אבל אילו פרקנו עולן מעל צווארינו היינו כמותן. והמתגאלים בפתבג בעלי זרוע מכוונין מעשיהן ומעשי כל ישראל כדי שיאמתו דבריו, ולא נתאוו ימות המשיח אלא כדי שינשאו אותם העמים, וכדי לאכול ולשתות ולשמוח.

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף

לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ייי

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם

נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ

אַתָּה ייי לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים

הֲשִׁיבֵנוּ ייי אֵלֶיךָ (ונשוב): [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד

הֲשִׁיבֵנוּ ייי אֵלֶיךָ (ונשוב): [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

#תשעה_בכתב | יהונתן רוסן ממן