ראשית כל, הרשו לי להבהיר: אני הומו. הומו-הומו. לא ביסקסואל, לא מומר, אפילו לא לסבית. הומו בדיוק כמוכם. כמוכם, גם אני מסובב את הראש אחרי בחורים יפים ברחוב, כשאני חושב שלא שמים לב. כמוכם, גם אני התקשיתי בנערותי להבין את הטררם של כל הדוסים עם הסתכלות בנשים לא צנועות, ומה הבעיה שלהם פשוט לא להסתכל. גם אני התאהבתי בחברותא שלי, התחמקתי ממקוואות ומקלחות, הרגשתי טמא, התכווצתי בשקט בכיסא כשהר"מ דיבר על תועבות מצעד הגאווה, חרשתי את האינטרנט בחיפוש תשובות (ודברים אחרים…). כעסתי תקופה על עצמי, כעסתי תקופה על אלוהים, בסוף השלמתי עם שניהם. נו, הומו דתי, אתם ודאי מכירים את העסק.

אבל זה לא אומר שאני לא יכול לקיים זוגיות – עשירה, מעמיקה, מספקת, אוהבת – עם אישה. בדיוק כמוכם.

טוב, נו, לא כולכם. הלא קינסי, רבן של כל בני הגולה, הבהיר יפה מאוד שמשיכה מינית אינה דיכוטומיה כי אם רצף, ומכאן שבוודאי שיש פה בין הקוראים גם כמה וכמה אנשים שהם בקצה ההומואי של הרצף, נרתעים ונגעלים רק מהמחשבה על קרבת בשר עם אישה. אינני מתכחש לכך. אם אתם שם, אתם מוזמנים לקרוא את כל שאר הדברים כאן בתור אשנב הצצה אנתרופולוגי להומואים דתיים שעל הרצף. כי בכל זאת, מסקנה נוספת מקינסי היא שרק מיעוט מתוכנו נמצא בקצה הזה, ורובנו בהחלט יכולים, פיזית ורגשית, מי ביותר ומי בפחות קשיים, לקיים זוגיות עם אישה, כפי שדומינו עשו כל הדורות. אז למה לא, בעצם? ולמה כן, לעזאזל?

נדמה ש"למה לא" קרובה יותר לליבו של הקהל המקומי. אנסה לתמלל חלק מתשובותיכם בדבר: "למה לא?! קודם כל, כי זה לא עובד. אתה יודע כמה זוגות כאלה ראינו, מתמלאים בתסכול משני הצדדים, בבגידות ושקרים, בפחד וטינה ובושה וקנאה, ובסוף מתפרקים בגירושים מכוערים וכואבים מול עינינו? המונים.

שנית, גם האישה היא בן אדם עם רצונות ותשוקות, היא שחקן במשחק הזה, היא לא כלי משחק. מי שם אותך לשחק כך בחייה של אישה, סתם כי בא לך לנסות?!

אבל יותר מהכול, הסיבה לא להתחתן עם אישה היא: כי אנחנו הומואים, פשוט כך. ככאלה, גברים זה מה שאנחנו רוצים, גברים זה מה שטבעי לנו; כמו שלא יעלה על הדעת לשלוח סטרייט לזוגיות עם גבר, כך צריך סיבה טובה מאוד כדי לשלוח הומו לזוגיות עם אישה.

עבור הטיעונים הראשונים, הטכניים במהותם, יש פתרונות טכניים די פשוטים, אימננטיים לאופי הקשר שראוי להיות בין הומו לאישה. אני סובר שהאני מאמין שלי להלן ישביע את רצונכם, עדכנו אותי אם לא.

הטיעון האחרון, העקרוני, מצריך בעצם תשובה עקרונית לשאלה "למה כן" (יש גם תשובות טכניות לזה – נורמטיביות, המשכיות, קהילתיות דתית, ועוד. לצערי אין לי כאן מקום להרחיב בנושא).

התשובה הזו היא: כי אנחנו דתיים, פשוט כך (מי שלא, נא לעבור לmode אנתרופולוגיה). ככאלה, אנחנו מקבלים את זה שיש הרבה דברים שאנחנו רוצים ונמנעים מהם כי כך ראוי, ויש הרבה דברים שאינם טבעיים לנו ואנחנו עושים כי כך צווינו. זה לא בקטע של חובה חיצונית או לחץ חברתי, זה בקטע של הרצון האמוני לעשות את הדבר הנכון והטוב, לפעול עם א-ל.

אמנם נכון שאין איסור בתורה על זוגיות עם גבר, אבל

א. מדובר ב"דרך חטאים",

ב. זה בבירור מנוגד לרוח ההלכה (איסור העמדת חופה לשני גברים, למשל),

ג. תעשו טובה, זה אפילו לא שקיק מעות כמו במשל ההוא, המעות כבר שולמו. מה לכל הרוחות יעשה הבן ולא יחטא?!

בנוסף, מהצד השני, גדר פרו ורבו, כמו גם מצוות וחובות דומות, חל בבירור גם על הומואים – כל זמן שהם יכולים פיזית ורגשית לשאת אישה, כפי שצוין לעיל.

בקיצור, הכיוון אליו מכוונת היהדות הוא תא משפחתי הטרוסקסואלי, וזה ברור לכל עין שאינה מגיעה עם אינטרס, בורות או הונאה עצמית.

בעצם מתברר כי ההתלבטות בין שתי אפשרויות הזוגיות הללו, היא אותה התלבטות שמלווה אותנו תמיד, שבגללה ההגדרה העצמית שלנו היא דיסוננס מתמיד: האם אני הומו דתי או דתי הומו? ברי לי שגם כאן יש רצף.

חשוב לי להבהיר שהאמירה שלי איננה: כל מי שלא ניסה זוגיות עם אישה איננו דתי,

ממש לא (זו לא הוראה המתאימה לכולנו, כפי שהבהרתי ואבהיר). האמירה היא הפוכה: גם זוגיות עם אישה היא אפשרות לגיטימית בתוך ספקטרום האפשרויות של הומו דתי, גם הומו נשוי הוא הומו, לא פחות מחברו החי עם בן זוג.

אחרי הכול, זהות ונטייה מינית אינן מחייבות מעשה מיני – כפי שאנו טורחים להסביר להומופובים וסיסמאות ה"אוכלי חזיר דתיים" שלהם. יהיה נחמד שגם נוכל לעמוד מאחורי האמירה הנבונה הזו.

עכשיו, משביססנו את האפשרות הזו כאלטרנטיבה לגיטימית, בואו נבחן מה היא כוללת ומה לא. ובכן, זה האני מאמין שלי:

1.  צעד ראשון הוא בירור פנימי (להבדיל משינוי חיצוני, דהיינו בשום אופן לא טיפול המרה. ושוב, לצערי, אכמ"ל). הבירור יכול להיעשות כחלק מטיפול פסיכולוגי או בלעדיו, אבל הוא חייב לבוא מבפנים, ביוזמת ההומו. אם ורק אם בתום הבירור יש תשובה חיובית לשלוש השאלות – האם אני מסוגל לעמוד נפשית בתסכול ובלחץ של ויתור לכל החיים על סיפוק מלא? האם אני מסוגל רגשית לאהוב נשים גם ללא תשוקה בוערת? האם אני מסוגל פיזיו-מנטלית לקיים יחסי מין עם נשים? – אפשר להתחיל לשקול את האפשרות ולחפש את האישה הנכונה. מטבע הדברים, בנקודה הזו נושרים רבים, גם אלה שאינם בנקודת הקיצון של קינסי – וטוב מאוד שכך.

2.  זה לא חייב להיות על תחילת הקשר, אבל החל משלב כלשהו – הרבה לפני האירוסין! – הבחורה חייבת לדעת על הנטייה, עוצמתה ופרטיה בבחור הספציפי, והמשמעות הצפויה של זה לחיי הנישואים. לשקר כדי להגן על האהבה, על אף שזה מנוע עלילתי נהדר עבור תסריטאי הוליווד והיקום, זה לא עובד, זה לא מוסרי, וזה גם לא הילכתי. קידושי טעות זה לא מציאה, וזה עוד פחות נחמד כשילדים מעורבים.

3.  חיי הזוגיות, כמו אצל כולם אבל גם הרבה יותר, צריכים להיות מבוססים על השקעה, ויתורים הדדיים, וכנות מתמדת. אסור שהבעל ישכח את ההקרבה שהקריבה אשתו בבחירתה למחול על חלום הנחשקות בשבילו, ויש ללכת לקראתה בכל מה שהיא תדרוש בנושא (שריפת גשרים וכדומה). בטח ובטח שאסור לירוק עליה באמצעות בגידה. אם גברים סטרייטים דתיים, להם ה"מבחר" גדול, מצליחים לרוב להיות נאמנים, בעל הומו דתי הגון ובעל הכרת הטוב בסיסית, ודאי וודאי שיכול. ואם לא – לחזור לסעיף 1. ולהתבייש.

כעת נשאר רק עניין לחלוטין-לא-פעוט אחד: למצוא משוגעת שתסכים להיכנס להרפתקה הזו. אני מודה: נכון להיום זה ממש קשה. אבל דווקא לנו, הדתיים, זה פחות קשה – שווה ערך פחות או יותר לרמת הקושי של למצוא בן זוג הומו שמוכן לוותר בשבילך על יחסי המין המלאים. זאת מפני שאנחנו הדתיים, גברים כנשים, חונכנו שסיפוק התאווה זה לא העיקר בחיים, שאהבה התלויה בדבר בטלה בסוף, שתשוקה והתאהבות זה נחמד כדי להצית קשר (ולא חובה, יעידו כל המכוערים שאי פעם התחתנו), אבל בשביל אהבה וזוגיות מאריכות ימים צריך דברים אחרים לגמרי. דברים שהומו יכול לספק לא פחות – ואולי אף יותר – טוב מסטרייט.

כאן כנראה המקום לאזכר יוזמות שידוך הומואים ללסביות. אני מסכים שבאופן טבעי לסביות פחות בורות בנושא ויותר נכונות להתפשר. בכל זאת, אישית זה צורם לי קצת, מאוד מזכיר לי את האוטומט השדכני הדבילי של "אתה דתי/שמן/תמני/ממושקף, היא דתיה/שמנה/תמניה/ממושקפת – אתם בטח מושלמים יחד!". ברור לי כי תחת התנאים לעיל, אין שום מניעה מהומו לשאת סטרייטית. הם בוודאי לא יהיו הזוג הראשון בעולם שיתחתן עם פער בין הצדדים בעוצמת המשיכה.

כאן כנראה גם המקום לציין כי כיום ארון הוא דרישת בסיס עבור ההולכים בדרך הזו. אני מאמין שבעולם אוטופי עתידי נוכל להיות מחוץ לארון, ובאתרי השידוכים "הומו" לא יהיה יותר מכוכבית על הפרופיל, כמו "גרוש" או "ניצול סרטן". אחרי הכול, כבר הובהר שזו אפשרות לגיטימית עבור הומואים, זה צריך להיות נכון גם מחוץ לקהילה. כדי להגיע לאוטופיה הזו צריך להשפיע ולהסביר את העניין לרבנים, אנשי חינוך ומובילי דעה, אלא שכרגע אמירה כזו רק תבלבל אותם, הם עוד בשלב של לנסות לעכל שאנחנו אשכרה קיימים. יום אחד, בעזרת השם.

אסיים, כפי שפתחתי, בנימה אישית. לא אכחד: בחלומותיי אני עדיין מחכה לאביר יפה התואר ולבן החיוך שיסחף אותי בסערת אהבתו. אם יקרה נס מהאגדות ואכן אפגוש בו, תאמינו לי שלא אהסס שנייה לפני שאשליך את כל הדיבורים ההגיוניים להפליא האלה, ואקפוץ על הסוס האצילי שלו, לרכב יחד אל עבר השקיעה. אבל החיים הם לא חלום ולא אגדה. רוב רובנו המוחלט יודע שאהבה קשה למצוא, וקשה פי כמה לשמר. נכון לעכשיו, נכון לי, אם כבר אני משקיע בחיפוש ובתחזוק אהבה, עדיף לי בהרבה להשקיע בכיוון של אישה. ואתם? חשבתם פעם מה באמת נכון לכם?