נהמת הקרב של יואב שורק, להצלת מוסד המשפחה מידי הקמים עליו לכלותו, הזכירה לי את "כחול-הזקן" בשיר של רחל חלפי. כחול הזקן המקורי הוא גיבורה של אגדה מזעזעת (מ"סיפורי אמא אווזה") הנושא שש נשים ורוצח אותן בזו אחר זו. בשיר של חלפי הוא יושב בגן העיר, ומפחד:

"זקנו מכחיל מאימה והוא חוזר הביתה אל אשתו.

מחר אולי תהיה שמנה

אולי מחר תתחיל לדבר צרפתית. הוא פוחד.

הוא רוצה אותה כמו שהיא עכשיו

והוא פשוט

מכניס אותה לקיר."

***

יואב שורק פוחד: מה יהיה מחר? מה תאמרנה הגננות של הנכדים שלו לנכדים שלו? דברים משתנים, אנשים חיים את חייהם ולא שואלים לדעתו. זה מפחיד. הפחד שלו הוא ערטילאי, כולל, בלתי מנומק; ובהתאם, כמובן, דרמטי והרה אסון: קריסת מוסד המשפחה ואחריו, מיד, הכחדתו של המין האנושי כולו. הישארו עמנו.

שורק הוגן, לפחות, בכך שהוא מודה שהטענה שלו אינה דתית או הלכתית. לפחות לא יותר מהפירוש החדשני של החת"ם סופר לביטוי "חדש אסור מן התורה". הוא פשוט לא אוהב שינויים. לגיטימציה חברתית מעודדת תופעות חברתיות, הוא אומר וצודק, אבל לא מסביר מה נורא כל כך בתופעות שהיא מעודדת. אם חיים "מחוץ לארון" הם אופציה שנמצאת על השולחן, יותר אנשים עשויים לבחור בה. זה נכון. החברה הליברלית פתחה "שוק חופשי" של זהויות ותפיסות. אלא שבמקום לנסות להמליץ לדור הצעיר על חיי הנישואין שלו, שורק דורש מהממשלה לאסור על כל אפשרות אחרת. כמו כל מונופול, הוא מפחד מתחרות. הוא לא מאמין בסחורה שלו. איך יוכל מוסד המשפחה הקלאסי לשרוד בעולם חופשי?

אגב, מעניין מהי המשפחה "הקלאסית" ששורק מתכוון לשמר? האם דווקא גבר אחד ושמונה-עשרה נשים (סנהדרין כא.)? או שהכוונה היא למשפחה גרעינית של גבר, שתי נשים ושתי שפחות (בראשית ל')? ואולי ממש רק לאינטימיות שבין איש-אישה-ופילגש? כתמיד, השמרן מבקש לשמר את החיים בדיוק כמו שהוא מכיר אותם, ולא בהתאם להכרה היסטורית או מסורתית. תוכלו לפגוש אותו לבוש כמו קוזאק בשכונה החרדית הקרובה לביתכם.

לפני כעשור, התמונה שהצטיירה בפניי הייתה קודרת: הייתי מאותו "גרעין קשה" של הומואים ששורק מתאר. ראיתי את עתידי כרווק מזדקן, בודד וערירי, כאילו תלויה עליי קללת אלוהים שאינני יודע מה פשרה. ההלכה והחיים היהודיים שהכרתי לא הותירו לי שום אפשרות אחרת; את החיים כהומו דמיינתי – די בדומה ליואב שורק – כחיים שטופי מין, בחברה שמעריצה נעורים, ולא יכולתי לבקש בהם מנוחה. אבל המציאות אפורה ומאושרת יותר. מצאתי את שאהבה נפשי, ואני חולם לבנות איתו בית. דווקא מתוך ההכרה העמוקה שיש לי בחשיבותה של המשפחה, דווקא מתוך רצון לקשור את הבית שנקים כחוליה בתוך השרשרת של העם היהודי. בסביבה שבה אני חי, בתוך משפחה אוהבת וקהילה מקבלת, החלום הזה ממשי מאד. אני חושב שהוא גם יהודי מאד.

***

כמה אירוני – מרוב חרדה מסרב שורק לראות שבעצם, המגמה היא הפוכה. הפריצות והחופש המיני שהוא מתאר באופן כה חי, מומרים ברצון להתמסד, לגדל ילדים, לחיות את החיים המשעממים של כולם. איכשהו – בניגוד לכל מיני תיאוריות קוויריות של אבדן זהות, ובינגוד למה שהבטיחה יונה וולך – אין מין אחר. הקהילה ההומו-לסבית התבגרה ונכנסה למיינסטרים, וגם תל-אביב מלאה ילדים וילדות המשחקים ברחובותיה, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. זוגות של הומואים ולסביות מגדלים ילדים, שולחים אותם לבית ספר, מתפללים איתם בבית הכנסת. איזה ניצחון מרהיב של מוסד המשפחה.