שלום,

אני מאזור המרכז, בן 14 וחצי (קטן-קטן אבל מטר שמונים!), אני תלמיד ישיבה, וקוראים לי  מיכאל קאץ- שם בדוי,

יש לי שם בדוי, וכבר בטח ברור לכם למה, אבל רק כדי להוריד את הספק, היום אני כבר יכול  להגיד. אפילו לצעוק: אני הומו, הומוסקסואל, גיי או כל כינוי אחר מתאים.

כן, אני בן 14 וחצי, אבל אני בטוח, אחרי כמעט שש שנים של בירור עצמי, מי אני. ואני שלם עם זה.

טוב…לא לגמרי… הייתי יכול להיות שלם עם זה אם כל העולם היה שלם עם זה… אבל יש אנשים שכואב להם לראות בן אדם ששונה מהם ולא בדיוק כמותם (זה כולל אותי).

כבר מגיל שמונה ידעתי שאני הומו?

כן.

אמנם לא ידעתי להגדיר את זה, ואין לי רגע מוגדר להצביע עליו להגיד: זה הרגע שהבנתי בוודאות… אבל היום אני יודע – בכיתה ד' כבר נמשכתי כל-כולי אל הרב שלי…

בבית הספר היסודי החיים לא היו הכי פשוטים. הם כללו השמנת יתר, ניסיון לרזות, כישלון והשמנה, ושוב ירידה במשקל, החרמות בכיתה, שהובילו לאכילה… עם זאת הייתי ילד שמח. שמרתי על שמחה והומור עצמי גם ברגעים הקשים, ובסופו של דבר נגמרו החרמות, והצלחתי לשמור על משקל נורמאלי ויציב.

ככה סיימתי את היסודי והגעתי לכיתה ז' בישיבה התיכונית, עם קבוצת חברים קטנה וקרובה.

בישיבה יש קשיים חדשים: מקלחות משותפות, שבתות ישיבה, לינה משותפת, לחץ דתי, שטיפות מח והומופוביה, אבל…זה החיים שלי ואני בחרתי בזה…(טוב לא לגמרי אני …). עברה כיתה ז' ועברה גם כיתה ח', ואני צובר חברים חדשים, מתחיל לפתח זווית משלי לתורה, ליהדות, ולנטיה שלי,ואז מגיע החופש הגדול.

חופש גדול – שווה זמן פנוי.

זה היה יום רביעי. אני יושב לבד בבית, שומע את השעון מתקתק, את המזגן עובד. הולך לשירותים מרוב התרגשות לקראת מה שאני יודע שאני הולך לעשות, ואז חוזר. זה רק אני והמחשב.

אני נכנס לאינטרנט, כולי רוטט מהתרגשות, תחושת חמימות מציפה אותי. אני מתחיל לכתוב את שתי המילים הגורליות והכל-כך לא מסתדרות לכאורה:

ה-ו-מ-ו  …

הפסקה קצרה. חושב על מה יקרה אם אלחץ עכשיו על חיפוש. איזה תוצאות ואיזה תמונות יקפצו לי, אבל לא. זה לא מה שאני מחפש…

ד-ת-י

זהו. המילים עומדות שם. מחכות שאלחץ על חיפוש. אני מביט לאחור בפעם האחרונה, שאף אחד לא ייכנס לחדר… ולוחץ על חיפוש.

68,600 תוצאות. מעניינות. מגוונות. מפחידות, סוטות… התוצאה הראשונה… דווקא  נראית ידידותית:

חברותא הומואים דתיים. טוב, מה כבר יכול לקרות?

אני לוחץ על הקישור. אתר די מושקע נפתח לי. משמח לראות מלא כתבות ותשובות לשאלות שמעסיקות אותי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע… ושם למעלה יש גם כפתור יצירת קשר. אני לוחץ. נלחץ ממש מהרעיון לדבר על זה עם מישהו, אבל כל כך רוצה את זה, שכבר לא אכפת לי.

היתה שם כתובת מייל וגם שם של מישהו מחברותא. מה הסיכויים שאקבל תשובה? מה יש לי להפסיד? כבר שנים שאני מתפוצץ בשאלות, בכאב, בפחד. אני צריך מישהו לדבר איתו.

אז אני מחליט באותו הרגע לפתוח כתובת אימייל חדשה, עם שם בדוי, וכותב להוא מחברותא

שלום, קוראים לי מיכאל. אני בן 13 ואני גר ב…. ולומד בישיבת…….

אני בן למשפחה דתית מאוד, ללא שום עבר של מישהו הומו.

אני מרגיש אבוד ובודד. כבר שנים שאני מנסה לשנות את משיכתי (מכיתה ד' בערך… שם הבנתי שאני נמשך לבנים),  אך ללא הועיל. אין לי למי לספר, אני מתבייש בעצמי מאוד, ואני יודע שאם אני אספר למשפחתי היא תחרים אותי.

המשפחה שלי שנאה ושונאת הומואים מאז ומתמיד. כך גם חבריי, מוריי, והרבנים בישיבתי.

כבר הרבה זמן שאני משוטט באינטרנט בחיפוש אחר טיפולים אבל ללא הועיל… עד שהגעתי לחברותא (כתבתי באינטרנט הומו דתי…), והרגשתי שאני חייב לספר למישהו. פשוט חייב כי פשוט אין לי למי. אני מרגיש לבד בעולם הזה, אני לא מכיר אף אחד הומו, ואני ממש מפחד מלצאת מהארון, כי אני יודע שלא יקבלו אותי.

אני צופה בתמונות ובסרטונים ואני מרגיש כל כך עלוב ומגעיל…כל הזמן אומרים לנו בישיבה לא לראות פורנו לא להסתכל על בנות לא צנועות… אבל אני הומו!

ואני מרגיש כל כך רע שאני שוקל לעזוב את הבית 🙁 כל כך קשה לי, באמת שקשה… אני רוצה לשמור על אנונימיות, אני כל כך מעריך הומואים דתיים שיצאו מהארון, אבל פשוט אין לי את האומץ לעשות זאת. מבחינתי אתה אחד מן הגיבורים שלי אני לא מבין איך היה לך את האומץ לעשות את הצעד הזה… זה כל כך אמיץ מצדך!!!

אני פשוט אבוד בעולם הזה, וזה גורם לי לאט לאט להתרחק מן הדת… אני אדם בוגר, שראה הכל, שחווה הכל, שיודע הכל… אז דבר איתי ברצינות בבקשה, כמו שאתה מדבר עם כל אחד אחר, אני ממש זקוק לך… בבקשה בבקשה אל תתעלם מהאימייל הזה… אתה הבנאדם הראשון שאני מספר לו על זה (וכנראה גם האחרון).

אני בוטח בך ומאמין שאתה שאתה היית במקומות שבהם אני הייתי, ושתוכל לעזור לי, יותר מכל אדם אחר.

תודה, ממיכאל קאץ.

ואז לחצתי על "שלח". כיביתי את המחשב, השמדתי את שאריות הגלישה מהמחשב, וכעסתי. כעסתי על עצמי שהאמנתי שמישהו יענה לאמייל הזה… שיש איזה מישהו בעולם שבאמת אכפת לו… פשוט קמתי לבשתי את המסכה, והמשכתי בחיי,

שוקע

שוב

בעצבות.

המשך בפרק הבא…

–

לבלוג האישי של מיכאל