מצעד הגאווה בתל אביב הוא מקור לגאווה אמיתית אך גם מעורר מחלוקת בקרב הקהילה הגאה. רבים שואלים את עצמם, אם אנחנו כל כך מבדילים את עצמנו, איך אנחנו רוצים להיות חלק מהציבוריות הישראלית? האם טשטוש הפערים בין הקהילה הגאה לחברה הכלכלית תניב יותר קבלה או ההפך? והאם לא מוטב לחנך לסובלנות ולקבלה מאשר לנסות למצוא חן בעיניי הכלל?
האמביוולנטיות שאנחנו חשים לפני המצעדים הביאה אותי לחשוב על הקהילה היום, על החירויות המגיעות לנו וגם על האחריות שעלינו לנקוט למען חיים נכונים יותר.
הייתי מעדיף שהמצעדים יהיו יותר ענייניים ופחות מיניים. יתמקדו בשוויון המגיע לקהילה מבחוץ ובאתגרים שמחכים לנו מבפנים. הייתי מעדיף שהקהילה הגאה תתמקד במהפכה המשפחתית, ופחות במהפכה המינית.
המצעד בירושלים הוא דוגמה טובה לכך. יתרה מכך, אני מאמין באמירה של מאיר אריאל: "אדם מפגין מה שחסר לו, לא חסר לו – לא מפגין", ולכן בין גאווה לבושה הייתי מעדיף את הרוגע והשלווה.
עם כל הדברים הללו, המהפכה שהמצעדים הניבה היא אדירה.
היום, מאוד קל להתבדל מהומואים נשיים, מהקהילה הטרנסג׳נדרית או מהמהפכה המינית. אבל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהם אלו שסללו את הדרך לכולנו. ״הקוקסינלים״ האלו היו הגיבורים החלוצים שנלחמו בשוטרים שהכו אותם רק בשל הנטייה המינית שלהם. כמה שפל זה להיות בן הקהילה הגאה שלא מטפח את השונות הרבה שמכילה הקהילה הצבעונית הזו…
עם כל הבעייתיות שבו, בשבילי מצעד הגאווה הוא באמת גאווה עצומה. הוא גאווה למקום שאליו הגיעה הקהילה הגאה, הוא גאווה לתל אביב המאפשרת, הוא גאווה לישראל היפה, המקבלת והסובלנית.
אנשים בגילי כבר מתחתנים ולחלקם יש כבר ילד או יותר, וכמו שאמרו חז"ל: "אדם נכבה מחופתו של חברו". העיסוק החוזר ונשנה בשאלות רבות, שברורות מאליהם למי שלא גיי, מביאות את הזהות הלהט"בית למקום מרכזי: האם אמא שלך תבוא לחתונה שלך, איך תתחתן בחתונה בחו"ל כי המדינה שאתה כל כך אוהב, המדינה שאתה מתמסר אליה כל כך הרבה, לא מכבדת אותך? איך תביא ילדים כי אתה צריך להיות עשיר כדי להיות אב פונדקאי או למצוא אישה ראויה לעניין? ומי תהיה האם לילדיך, ומה יהיה מקומו של בן זוגך או בן/ת זוגה של אם ילדך?
הקהילה הלהט"בית היום עומדת בין טרגדיה נוראית להצלחה מסחרחרת.
מצד אחד עוד נשרפים ועולים לגרדום אחיי, בני הקהילה הגאה, באפריקה ובמדינות ערב. במזרח אירופה ישנם גילויי הומופוביה אלימים באופן יומיומי, וברוב מדינות המערב עוד אין נישואים חד מיניים, שלא נדבר על אימוץ ילדים. גם בתוך הקהילה עצמה ישנה סוג של טרגדיה – שנים של חשיכת הארון ויחס מפלה, מביאים את הקהילה להתמודד עם האתגרים המיוחדים לה.
מצד שני הקהילה הגאה נמצאת בהצלחה מסחררת כיוון שהקהילה הגאה זוכה לכוח עצום שמעטים המיעוטים זוכים לו. התקשורת והמדיה כולה מגויסת למענה. אם בעבר נרמז שישנו הומוסקסואל בסדרה רמת אביב ג׳ וכולנו התרגשנו, הרי שהיום מנהיג המדינה החשובה בעולם, נשיא ארה״ב, תומך בקהילה הגאה באופן חסר תקדים. שרת המשפטים שלנו, ושר האוצר תומכים בקהילה הגאה באופן מעורר השראה.
זכויות שוויון לקהילה הלהט"בית הפכה בעולם לסמל לדמוקרטיה חזקה וסובלנית כלפי מיעוטים. רק לפני כשלושה עשורים (1988) הומוסקסואליות נאסרה בחוק הישראלי והיום אנחנו שומעים את נפתלי בנט, מנהיג המפלגה הימנית ביותר בפרלמט הישראלי, מגנה ברשת CNN את אירן הפונדמנטליסטית שאין שם זכויות לקהילה הלהט"בית. הקהילה הגאה תופסת נקודות מפתח בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, בעולם המשפט, בחינוך, בפוליטיקה, ובאקדמיה.
בשנה האחרונה עלו יותר ויותר הצעות חוק בישראל המקדמות את הקהילה הגאה לקראת שוויון, ובית משפט העליון ימשיך לשמור ולהגן על הקהילה הגאה כמו שהוא שומר על שאר המיעוטים בישראל.
ההצלחה העצומה ביותר של הקהילה הגאה היא שיש אקטיביזם ולקיחת אחריות על העתיד שלנו. ככה קמו להם ארגונים רבים המושתתים בעיקר על מתנדבים בקרב הקהילה: האגודה למען הלהט"ב בישראל, בית דרור, תהל"ה, חברותא, בת-קול, חוש"ן, בל"ה דואגת, התא הגאה בליכוד, בעבודה, ביש עתיד ובעוד מפלגות בכנסת. כמו כן, התאים הגאים באוניברסיטאות ובמכללות. כל אלו הן רק חלק מהארגונים והמוסדות הקיימים.
צריך להמשיך להילחם נגד כל גילוי של הומופוביה (וכל שנאת חינם בכלל), להילחם במדינה שחושבת שיכולה להחליט מהי משפחה ומהי אהבה. להילחם בחוקים מפלים שלא נותנים למעל 300,000 ישראלים להתחתן במולדת שלהם. עם זאת צריך גם להמשיך לקחת אחריות אישית וקהילתית. וגם להתמקד פנימה לפעול לחיים הטובים ביותר לך בלי קשר לסביבה.
בעיניי צריך ללכת לאור שני ערכים חשובים. אדם צריך להיות אותנטי ונאמן לעצמו בלי לוותר על ערכי המשפחה, המסורת או ערכים/מסגרות אחרות חשובות לו. אדם צריך להילחם בסביבה או במדינה כשצריך, אבל גם לדעת לעצור ולהתכנס פנימה ולבנות חיים מלאי חוויות של רגעי שלמות נעימים.
יש עוד הרבה אתגרים בדרך, אבל יש גם הרבה ניצחונות קטנים וגדולים שכבר היו ועוד מחכים לנו. יש הרבה במה לשמוח, על כל כך הרבה דברים שלא מובנים מאליהם. תודה אלוהים שפינקת אותנו בכזה חג, רוב המדינות בעולם עוד לא זכו בו.
חג גאווה שמח!
