לפני חמש שנים ראש הישיבה קרא לי אליו הביתה ואמר לי שאני צריך לבחור, להתחיל טיפולי המרה או לעזוב את הישיבה.
אז הייתי בטיפולי המרה חצי שנה ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי (תודה לצה״ל) עזבתי את הישיבה ואת הטיפולים.
אותה חוויה גרמה לי לשנוא את הדת, המיניות שלי, המשפחה שלי ובעיקר את עצמי.
מאז ועד היום הדחקתי את אותה תקופה וניסיתי למחוק אותה, אבל השבת החלטתי לשנות טקטיקה ועליתי על אוטובוס לישיבה.
בתחילת השבת דיברתי עם אותו ״מטפל״, צעדתי באותם השבילים, אבל הפעם בראש מורם, בלי פחד ש״יעלו עליי״. לא אכנס לכל פרטי השיחה, בעיקר כי ברובה הוא התחמק מלענות לי על כל שאלה, אבל כשיצאתי משם, אמרתי לו ״פעם אחרונה שנפגשנו, אמרתי לך שאני כועס שהטיפול לא הצליח, אז אני חוזר בי, אני שמח שהוא לא הצליח״.
בסוף השבת דיברתי עם ראש הישיבה, מתוך רצון לשקף לו מה קורה באותם הטיפולים ובקשה שדבר כזה לא יחזור על עצמו. לצערי, הוא בחר לא להאמין לדבריי והתבצר בעמדותיו.
אבל הייתה גם נקודת אור, במהלך השבת דיברתי עם הר״מ שלי, שהיה מודע באופן חלקי לטיפולים שעברתי. דיברתי איתו במטרה לייצר שיח ועם בקשה אחת – בפעם הבאה כשיש לך תלמיד כזה, תראה לו שאפשר גם אחרת. תשלח אותו ל״חברותא״. סיפרתי לו על מה באמת קורה בטיפולי המרה, על הדרך שעברתי, על ״חברותא״, הכול. והוא? הוא הודה לי שסיפרתי לו ושמח על הדיון שפתחנו והוא באמת הקשיב. השיחה הסתיימה עם תחושה של תקווה, הוא אמר שיחקור את הנושא ויחשוב מה אפשר לעשות ושעוד נדבר.
לפני חמש שנים לא היה לי אף אחד שיגיד לי שהכול בסדר ושאני יכול לקבל את עצמי, השבת אני הייתי שם בשביל אותו ילד ונלחמתי על האמת שלי, וכל מי ששאל אותי ״נו יש מישהי?״ אמרתי לו את האמת לאמיתה.
השבת הייתה המתנה הכי טובה שיכולתי לתת לעצמי ליום הולדת שחל היום (ז׳ באלול, חלילה לא חוגג לועזי), כולי תקווה שהמילים שלי השפיעו במקצת ודברים כאלה לא יקרו יותר.
שבוע טוב
