אני הומו. נולדתי כך, לא בחרתי להיוולד כזה וכמו רבים כמוני גם אני התפללתי בכל כוחי ועשיתי את כל המאמצים כדי שהדברים ישתנו.
בתפילת "שמע קולנו" ביקשנו שהכול יעבור. שנהיה נורמלים. שנתחתן למרות הכול ושאולי סוף סוף נימשך לעזאזל קצת לבנות ולא לעלם היפה מספסל הלימודים. רציתי בזה כל כך, ובאמת חשבתי שהכול יעבור. שאכן, כמו שנוהגים לומר על כל דבר רע: "עד החתונה זה יעבור". שיתרחש הנס ובאמת עד החתונה שלי זה יעבור.
אבל זה לא קרה. לא לי ולא לאלפים כמוני שכל כך קיוו. בניגוד למה שחושבים עלינו, רובנו היינו צדיקים גדולים בישיבה. השיחות על התגברות היצר לנשים הרי ממילא לא נגעו לנו, אנחנו יכולנו לטייל ברחוב, לראות בחורה חשופה וזה לא הזיז לנו בכלל. צדיקים שכמונו. אבל בחדרי השינה בישיבה, כשהחבר שלידינו מתלבש ומתפשט מבלי משים, במקווה בטבילה לקראת היום הקדוש ביותר בשנה, שם החלו ההרהורים האסורים. שם הייתה ההתמודדות האמתית. וזאת התמודדות יומיומית. התמודדות עם הרצון להגניב מבט לא ראוי לבחור שנמצא מולך, לחיות בחברה של בנים ולא להתפתות, לא להתאהב ח"ו במי שאסור, ולהמשיך כל הזמן להאמין בלב שלם שלפחות למעלה, כל הקושי והניסיון שלך בעולם הזה אכן מוערך. שיש מישהו שמבין ללבך ויודע עד כמה זה קשה וכמה זה ראוי להערכה. תמיד לימדו אותנו שאנחנו מקבלים שכר על התמודדות. שעצם המאבק מוערך. אבל זהו, שלא אצלנו. אנחנו שונים בעניין הזה מכל האחרים.
מגיל צעיר התרגלנו לשמוע מחברים, מורים והורים שהומואים זה דבר מגעיל, שזה לא טבעי, שהדבר היחידי שישנו הוא משפחה אורגנית ואין דבר יותר יפה ויותר נכון מאבא אימא וילדים. ישבנו אלה לצד אלה עם אותם דוברים ותהינו, על מי בדיוק הם מדברים. עלינו?! האם אני כל כך מגעיל? האם אני כל כך דוחה? אני הרי בדיוק כמו כל אחד אחר. לומד גמרא, מתפלל, מנסה לקיים את ההלכה כפי שצריך ולמרות הכול אני במהותי חוטא ורשע!
איך אפשר לחיות עם התחושה הזו, שכל מה שלא תעשה לא יפתור אותך מתחושת האשמה הבסיסית – אתה חוטא! אתה חוטא! אלוקים עדי שלא אני בחרתי להיות הומו. הרי הוא ברא אותי כך!
אותם אלו המדברים על אותם הומואים ולסביות בגועל, לא יכולים להאמין שאותם הומואים ולסביות, אותם יצורים "מעוותים" על פי הגדרתם, שבוודאי חיים להם רק במחוזות הזימה של אזור תל אביב עיר החטאים, נמצאים למעשה כאן ועכשיו, ממש לידם. זה יכול להיות הבחור שלמד אתך חברותא בישיבה והתנדנד ליד הסטנדר בדבקות, זו יכולה להיות הבחורה איתה היית בדירת השרות, זאת שחלקת איתה כל כך הרבה חוויות. הוא, היא ורבים אחרים עומדים כולם כאן לידכם, נושכים שפתיים, לעתים מזילים דמעה וחיים את סודם העמוק, אותו אסור לספר לאף אחד, בבדידות נוראית. אפילו החסד שניתן לכל חוטא – חסד הוידוי – גם הוא נלקח מהם.
החברה הדתית חייבת להתבגר בכל הקשור ליחס שלה להומואים וללסביות הדתיים. ההתבגרות הזו לא תהיה קלה, אבל היא הכרחית, מפני שמאחורי המילים המאיימות "הומוסקסואל" ו"לסבית", מסתתרים אנשים אמתיים, בעלי רגשות, בעלי אמונה חזקה בבורא עולם, עם הרבה רצון להיטיב, לאהוב, ולהיות נאהבים. האמינו לי, אני מכיר את חלקם באופן אישי: הם מטובי בניה ובנותיה של החברה דתית, והם לא דורשים הרבה מלבד חיבוק אוהב והבנה כנה למצבם.
הלוואי וכבר בשנה הבאה נזכה לשמוע קולות אחרים, קולות רציניים יותר ומעמיקים יותר ביחס אלינו. אנחנו מבטיחים לעשות את כל המאמצים שכך אכן יקרה. רק טוב.
(מכתב זה פורסם בפורום "גייז דתיים" ז"ל באתר וואלה)
תגובה אחת
כמה שאתה צודק ואני מרגיש בדיוק ככה הלוואי והייתי נמצא לידך הייתי מחבק אותך חזק