ניצן שפיר | דעה
לא אמרתי להרבה אנשים בחיי שאני ביסקסואלית.
הזהות הלהט"בית שלי חלחלה סופית כשהייתי בת 20 – שנתיים אל תוך מערכת יחסים רצינית עם בן הזוג הסטרייט שלי, איתו התחתנתי אחרי כמה שנים.
ללא שום אופק ל"מימוש" המשיכה שלי לנשים ומגדרים נוספים, הביסקסואליות שלי הפכה בעיני לסוד משונה, לא רלוונטית לאחרים אבל עדיין גילוי עצמי מרעיש.
בהיותי אדם פרטי וחששן למדי, לא ששתי לשתף עם אחרים את הגילוי. מיד התחלתי לגלגל בראשי את התנהלות השיחה: איך יגיבו? האם יכעסו? האם לפתוח בשורה הקלאסית של "יש לי משהו לספר לך"?
ומה בעצם יש לי לספר? לא יצאתי לדייט עם אף אחת חדשה. אני לא מתכננת להביא הביתה להורים מישהי שהם יצטרכו לגלות כלפיה טאקט מיוחד. האם זה אומר שאני צריכה לספר למשפחה המורחבת על כל מחשבה פרטית ומעוררת מחלוקת שעולה לי בראש, גם כשהיא לא מתגשמת באופן פומבי?
גם לאנשים מהקהילה הלהט"בית לא ששתי לספר. תמיד נראה לי שזה חסר כבוד, כי לא הייתי צריכה להתמודד עם יציאה/הוצאה מהארון או איזשהן השלכות חברתיות.
אבל הגילוי הזה, כאמור, היה מרעיש. הוא הציף אותי ופרץ את דפנותי. אז בכל זאת יצא שסיפרתי.
לחברה טובה, שיצאה גם היא מהארון לפני כמה שנים לפני משפחתה השמרנית. יותר שמרנית משלי. התגובה המידית שלה הייתה חיוך נבוך כזה, והיא אמרה "אוקיי, אז מה…?"
החלפתי נושא. השיחה ביננו קלחה כמו תמיד, אז לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלה.
אז מה?
המחיקה הביסית ששמעתי עליה כל כך הרבה לא באה אליי מבחוץ כמו שהיא הופיעה מבפנים. כאילו מישהו שתל נציג של הפטריארכיה ההטרונורמטיבית בתוכי. הם ידעו איכשהו שלא אעז להגן על עצמי וזהותי כמו שאזנק להגן על אחרים.
אבל לאט-לאט אני יוצאת. אני מקיפה עצמי בחברים טובים, ומספרת שוב שאני ביסית למי שלא הבין בפעם הראשונה. בנחת ובהבנה.
לוחמים ולוחמות מקהילת הלהט״ב מחרפים
