הציווי של פרשת השבוע בעבורנו, כמו גם הניסיון שבפניו אנו עומדים בכל שבוע, הוא "לך לך". פעמים אחדות בשנה מוטל עלינו ללכת למצעד, אבל כל השנה מטל עלינו ללכת ולצאת אל מחוץ לבית אבינו. אודה ולא אבוש, שאלות מכרסמות בליבנו ומסביבותינו, שאלות שמעלים חורשי רעתנו כמו גם דורשי טובתנו: האם מוטל עלינו ללכת במסירות נפש? האם מוטל בשעת סכנה? בשביל מה בעצם אנחנו הולכים? ולמה לא להסתפק בתל אביב?

פרשת השבוע נפתחת בציוויו של הא-ל לאברהם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ לְךָ   מֵאַרְצְךָ  וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י"ב, א)

רבותינו, שיודעים שלעיתים קשה מאוד ללכת, מלמדים אותנו שזהו אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם.

אבל העובדה שמדובר בניסיון – בהתגברות אישית של אברהם על המוכר, הידוע, הבטוח, הפאסיבי – אינה מספיקה לרבותינו. הם שואלים גם בשביל מה מצווה אברהם ללכת. על כך עונה רש"י שתי תשובות: האחת: "להנאתך ולטובתך…", והשניה: "ועוד, שאודיע טבעך בעולם".
אברהם צריך ללכת "להנאתו ולטובתו". רק אם ילך הוא יוכל לממש את עצמו ואת יעודו. הוא יגלה בעצמו את האומץ והעצמאות שבהליכה. יש לו אינטרס ללכת.
אבל על אברהם מוטל ללכת גם מתוך יעוד. בשביל העולם. בשביל שידע העולם את טבעו המיוחד של אברהם. את בשורתו המיוחדת. ההליכה מולידה מפגש והמפגש מוליד היכרות. לפעמים אנחנו מכנים את העיקרון הזה של רש"י "ניראות".
בהליכתו עלול אברהם לפגוש את נמרוד, שיבקש להשליכו לתוך כבשן האש בשל בשורתו החדשה והזרה, אבל הוא מחוייב לבשורה זו. העולם זקוק לבשורה זו ולפיכך מוטל עליו ללכת.
ומאברהם אלינו: רוב העולם שזקוק לבשורת הלסביות וההומואים, שצריך להכיר אותנו ואת טבענו על מנת להפיל מחיצות, לקרב לבבות ולהתגבר על דעות קדומות, אינו נמצא בתל אביב או בבית הכנסת המקבל והשיוויוני בו אני מתפללת. איני טוענת שהמאבק בתל אביב הוא מיותר. איני טוענת שכל זכויותינו הוכרו ומולאו. איני טוענת שבתל אביב איננו נתקלים בדעות קדומות.
אבל מה לעשות שבשאר הארץ המצב גרוע בהרבה. יש לדבר באופן ברור ובוטה: עלינו לצעוד במאה שערים ובגאולה! עלינו לצעוד בשיח ג'ראח ובבאב אל-זהרה! עלינו לצעוד בויה דולורוזה (תרתי משמע)! כן, דווקא שם. כי שם נמצאים הומואים ולסביות שעדיין אינם יכולים לצעוד ועלינו להושיט להם יד ולהיות להם לפה. כי שם נמצאים קהלים ומנהיגים שמעיזים לומר בריש גלי שהמצעד מבטא "אחרים" בעלי תרבות זרה, שפה זרה וערכים זרים.
עלינו להגיד בקול ברור: זהות מגדרית ונטיה מינית אינם "תרבות אחרת". ממש כמו שלהיות נמוך או גבוה או רזה או שמנה או אשה אין משמעותו להיות חלק מתרבות אחרת.
לפעמים בשל הפליה, הדרה ונידוי יוצרים בני הקהלים המופלים סממנים תרבותיים משל עצמם, אבל זהו התוצר של ההפליה ולא של הנטיה המינית או הזהות השונה כשלעצמה.
אנשים שדורשים שנתרכז בתל אביב מבקשים שנפקיר את חברינו הירושלמים, הטבריינים והאילתים, ואת חברינו היהודים, החרדים, הדתיים, הערבים, המוסלמים, השיעים, הסונים, הנוצרים על פלגיהם השונים. ויותר מזה, הם דורשים שנודה כי אנו זרים. כי אנחנו תוצר של חברה מסויימת בלבד, של חינוך מסויים בלבד ושל תרבות מסויימת בלבד. אנשים כמוני לעולם לא יוכלו להשלים עם דרישה כזו.
התרבות שלי היא יהודית, דתית, ישראלית (וירושלמית). קל למקם אותה. קלי קלות להבחין בה. אני מושפעת מסממנים תרבותיים ובעיקר אידיאולוגיים שהתפתחו בקהילה ההומו-לסבית (ולא רק). אני מודה לחבריי מקהילת הלהט"ב על תרומתם זו לחיי הרוח והנפש שלי אבל מעולם לא החלפתי את תרבותי. והאמת לאמיתה היא שאני זרה בתל אביב.
אני זרה במועדונים ובפאבים, אני זרה במסיבות הנשים, השירים אינם מעוררים בי כל נוסטלגיה, איני יכולה לבצע באופן טבעי את תנועות הריקוד, אני לא מבינה כראוי את הבדיחות (ולא תמיד יודעת האם דברים נאמרו ברצינות או בצחוק), זרה לי האידיאולוגיה היוצאת כנגד צניעות כערך ורואה בה מכשיר דיכוי, זרה לי ההתרסה המרידה והפרובוקציה כערכים האחראים להתפתחות והתקדמות.
אכן, אני מוצאת טעם רב בשיח הזר הזה. הטענות כבדות משקל ומעוררות מחשבה, חלק מהבדיחות טובות, הריקודים משחררים וחלק מהשירים יפים. אם הייתי אוהבת אלכוהול ורעש אני בטוחה שאפילו במועדונים ובפאבים הייתי מוצאת עניין. אבל מה לעשות, כל אלו אינם "שפת האם" שלי, ולמען האמת איני מבקשת להפוך אותם לכזו.
מי שחושב בקהילה ומחוצה לה שעלי לחיות בתל אביב הרי שבאופן קונקרטי וסמלי מכריח אותי להיות חלק מתרבות מסויימת ומדיר אותי מהתרבות אליה אני חשה שייכת באופן "טבעי". בכך עלינו להילחם. עלינו להילחם כנגד חורשי רעתנו ומחללי שם שמיים המעיזים ברשעתם להציע לי חיים של אונס ובדידות ודורשים באלימות שאמסור נפשי על החיים שהם מציעים לי בשם ה'. אי"ה, השבת אקרא את "לך לך" ואלך להילחם בהם. אני חשה שזו חובה וזכות שמוטלת עלי, ללכת למלחמה הזו.

זיוה אופק
נוסח קודם של המאמר פורסם באתר בת קול, לקראת מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2007.
עו"ד זיוה אופק היא מנהלת אתר "הסכמים במשפחה" – adfamily.co.il.