לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה.
(לאה גולדברג)
.
אחד הסרטים שחיבבתי בתור ילד היה סרט שבו השתתפו שחקנים אמיתיים ודמויות מצוירות, זה לצד זה. יש גיל שבו השילוב הזה מרתק אותך: אתה כבר גדול מספיק לדעת שיצורים מצוירים קיימים רק בדמיון, ומצד שני, הנה אנשים אמיתיים נפגשים איתם, משחקים איתם, נלחמים יחד איתם ברעים. סצינה אחת נחרתה בזיכרוני: הרעים רודפים אחרי הטובים עד לפתחה של תהום, ואין להם לאן לברוח. ברגע האחרון ממש, הגיבורים מחליטים להשתמש באחד מחוקי הפיסיקה הידועים של הסרטים המצוירים – גרוויטציה מותנת מודעות: אם אתה לא מסתכל למטה, אתה לא נופל.
יש משהו מתוחכם בטריק הקולנועי הזה: הגיבורים הולכים מעל התהום ולא נופלים, רק בזכות האמונה שלהם ביכולתם לעשות זאת. הם מסרבים לראות את התהום שמתחת. הם נדרשים לתרגל את "השעיית הספק", מושג ספרותי שמבטא את היכולת להניח בצד את העולם המוכר לנו ואת חוקיו, ולהאמין – ולו לזמן מוגבל – בעולם חדש ומופלא. והרי "השעיית הספק" הזאת נדרשת מכל מי שצופה בסרטים מצוירים, מכל מי שקורא ספר ונסחף עם העלילה, מכל מי שמאמין. לולא השעיית הספק, הגיבורים לא היו יכולים להיות שם מלכתחילה.
.
"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה", כתבה לאה גולדברג. ובשנה השביעית קשה במיוחד. "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו!" השמיטה שומטת את הקרקע מתחת לרגליים, ואומרת – תאמינו. אל תסתכלו למטה. יהיה טוב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים."
לפעמים בן אדם צריך לצעוד מעל תהום. יציאה מהארון היא צעד מתמשך שכזה: לא משנה כמה פעמים עשית אותו בעבר, תמיד יש משהו מפחיד בצעד הנוסף. המון תרחישים אפשריים רצים בראש, המון מבטים פוטנציאליים ותגובות מסתברות. לפעמים מפתה לעצור רגע ולא להסתכן, אבל בסופו של דבר צריך לעשות את הצעד ולא להסתכל למטה: להאמין.
לידה של ילד היא הליכה על פני תהום: כל כך הרבה דברים רעים יכולים לקרות בדרך, כל כך מעט יכולת יש כדי למנוע אותם. התהליך הבלתי-ייאמן שבו ערימת תאים הופכת לתינוק אמיתי הוא כל כך רגיש ומסובך, שקשה להבין איך הוא לא משתבש בכל רגע. אז איך אנשים בכל זאת מעזים להביא ילדים לעולם? הם כנראה בוחרים שלא להסתכל למטה.
.
יש משהו הכרחי בהרפייה הזאת: שנה אחת לוותר על השליטה. שנה אחת "בלי ידיים". שנה אחת לא לנסות לספר את הסיפור אלא לחיות בתוכו, על פי הכללים הפנימיים שלו. להאמין ולבקש, ולא להסתכל למטה. לדעת שלפעמים החיים יכולים לקרות לך איתך או בלעדיך, ולא תמיד באשמתך או בזכותך. ואחר כך לחצות את התהום ולהמשיך ללכת.
–
***********
אנא עיזרו לנו להפיץ את העלון!
https://www.facebook.com/events/833001990063704
***********
בריש גלי תשע"ה:
ועכשיו – שמיטה (דבר המערכת)
שמיטה כערך חברתי-ערכי-סביבתי (הרב מיכאל מלכיאור)
מעגל נקודה אהבה (ירדן נאור, בית המדרש "ואהבת")
שמיטה בחברה, לא במטבח (עינט קרמר, מובילת יוזמת שמיטה ישראלית)
מצע מנותק (נדב, חבר בחברותא)
לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה. (אליק אוסטר, חבר בחברותא)
תגובה אחת
אתה יודע מה מצחיק.
איפשהו במודע או בתת מודע בחרת בתמונה שבה הרשע הוא זה שמשתמש ברעיון שלך על הגרוויטציה המותנית.