לצפייה בכתבה:
לצערנו, אתר הערוץ הראשון לא מצטיין בניווט ידידותי ובגישה נוחה למשדרים, ולכן לא יכולנו להביא קישור ישיר לסרטון. לצפייה בכתבה לחצו כאן, ובצד ימין בחרו מתוך רשימת התוכניות (בצמוד ללוגו של ה-IBA) את "הבית היהודי" מתאריך 21.6.2008.
ביקורת טלוויזיה מאת נועה מנהיים
אחי המעונים! אחיותי המדוכאות! סבלכם תם ונשלם. לא עוד תוטרדו מאותה משיכה מציקה אל ציציותיו של הבחור שמתנדנד לצדכם ב"ערבית", לא עוד תנהו אחר חצאיותיהן הארוכות של חברותיכן באולפנא. הרב שלמה אבינר, עוזריו החרוצים וקצת שמן נחשים ירפאו אתכם מההתמכרות ההרסנית שלכם אל בני מינכם ובעזרת השם תזכו להינשא ולמלא את מצוות פרו ורבו.
אז נכון שאת הלילה הראשון תעבירו כשאתם משווים לנגדיכם איזה עלם חמודות או עלמת חמד במקום בחיר ליבכם הנורמלי, מולכם במיטה, אבל זה בסדר, כל עוד אתם עושים את הקולות הנכונים. "מפתחים טכניקות", אומר בגאווה אחד מגיבורי סרטו של אורי רווח, "מצעד האהבה", ששודר אתמול בערוץ הראשון. אותו גיבור, שכבר שנים כובש את יצרו בסיוע עמותת "עצת נפש", עזב את בן-זוגו לחיים לאחר חמש שנים, נישא לאישה והיום יש לו שישה ילדים ואת הכתם השחור הזה על הפרצוף כדי שלא יזהו אותו, משל היה סוחר סמים שחזר למוטב.
טיפולי המרה מסוג זה אינם דבר חדש או המצאה של המוח היהודי. בארצות הברית מדובר בפרקטיקות משגשגות של מטפלים מתחומים שונים (מלבד פסיכולוגים ופסיכיאטרים מורשים, עליהם נאסר לקחת חלק ברפואת אליל מהסוג הזה), שעוסקים בעבודת הקודש של המרתם והחזרתם למוטב ואל חיק הדת של הומוסקסואלים ולסביות.
בישראל זוהי מגמה חדשה יחסית. עמותת "עצת נפש" הוקמה בשנת 2001 ונעדרת עדיין את הברק האופטימי וחיוכי הפלסטיק של שותפיה הנוצרים לאמונה. אבל מתברר שכאשר מדובר בהומוסקסואליות, אין טוב יותר מאשר לפנות לשיטותיהם של עובדי האלילים. ההמרה מזמנת שותפים משונים למיטה, שזה בסדר כל עוד הם לא מאותו מין.
לשיטתם של הרב אבינר ושל צוות המדריכים של העמותה, המאיישים את ה"קו החם" שלה ומטפלים בפונים ללא כל הכשרה פורמלית, כך נראה, הומוסקסואלים ולסביות פשוט לא רוצים מספיק. "נטייה הפוכה", בשפתם הנקייה של אנשי "עצת נפש", היא עניין של כוח רצון, לא יותר מכך. היא נובעת מתוך חולשה של הנפש ונסיבות משפחתיות (קשר קרוב מידי עם האם, אב חלש) וניתן להתגבר עליה, להיגמל ממנה כאילו היתה סיגריות או אלכוהול.
יוצרי הסרט אף מגדילים לעשות ומכנים את המחקרים שנעשו בדבר מקורותיה המולדים או הגנטיים של האוריינטציה המינית "מיתוסים ודעות קדומות". "מי שרוצה יוצא מזה", אומר הרב אבינר, "נגמלים מזה ואין בעיה". הוא למשל, מאמין שהומוסקסואלים הם גברים המפחדים מנשים, כאלה שחוו דחיות ואכזבות בתחום הרומנטי ולכן שכנעו את עצמם שאין להם צורך בנשים ושאינם רוצים מערכת יחסים הטרוסקסואלית.
"סרטו" של רווח (וכלל לא ברור מדוע מוצגת הכתבה הזו כסרט) מציג בפני הצופים הספורים של הערוץ הראשון התאמה מושלמת בין תוכן לצורה. כמו האידיאולוגיה החשוכה שהוא מקדם, גם הסרט עצמו נראה מיושן, ארכאי ומאובן כמו ניחוח הנפטלין שבוקע מארון מאובק. כל צילומי הקלוז-אפ של שפתיים גבריות והבומים שחדרו למרומי הפריים אכן שעשעו לזמן מה, אך לא הצליחו לכסות על העובדה שמדובר בעבודה טלוויזיונית חד צדדית ועשויה רע.
גם הדיון באולפן, למרות שבורך בנוכחותה הרהוטה, האסרטיבית והמדויקת של בת עמי נוימאייר פוטשניק מ"בת קול", ארגון לסביות דתיות, לא הצליח לייצר אמירות חדשות או מחודדות מספיק, מה שהיה מאכזב ביותר לאור העובדה שמדובר בנושא "חם" בחברה הדתית בימים אלה ושבזירה האינטרנטית (וגם הרב יובל שרלו והרב חיים נבון, שהופיעו בכתבה, פעילים בזירה זו) הוויכוחים והרוחות סוערים פי כמה.
הרגע היחיד שנשא עמו בריזה אותנטית ומרעננת אחרי ענני הנפטלין החונקים נרשם כאשר שאל המנחה את גברת נוימאייר פוטשניק כיצד מתיישבת אמונתה הדתית עם חיים שמממשים איסורים הלכתיים. "תשמע", היא ענתה לו, "לא תמיד זה מסתדר".
מתוך: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3558583,00.html
תעודת בגרות – או מה עונים לדודה ? | זאב שביידל
אז הנה זה בא…
אני לא רוצה להישמע נודניק פולני, אבל היה לי ברור שהנושא של טיפולי ההמרה יגיע לתקשורת ולטלוויזיה יום אחד. ציפיתי שיום אחד נראה על המסך את מטופלי "עצת נפש" שיספרו לנו על אושרם ההטרוסקסואלי הגדול ועל יציאתם מהחושך הגאה לאור. הייתי גם די בטוח שאיכשהו זה יקרה סמוך למצעד הגאווה הירושלמי…
האמת היא שהיה מוזר אם זה לא היה קורה. ההומואים והלסביות הדתיים יוצאים מהארון במלוא המרץ, משגרים מכתבים בכל אתר ופורום אפשרי, הסרט על ההומוסקסואל הדתי עם ביקורת שקופה מאד על "עצת נפש" זוכה לפרסים… מה, באמת חשבנו שהם ישתקו?
אז הנה. במוצ"ש פרשת "שלח" הערוץ הראשון הקרין את הסרט מצעד האהבה של הבמאי אורי רווח, שם לראשונה הוצגו בפני הקהל השיטות לשינוי הנטייה המינית הנוהגות במרכז "עצת נפש" וגם סיפוריהם של המטופלים. עוד לפני שהסרט שודר כמה מהומה גדולה בפורומים ואתרים של הקהילה הגאה עם זעקות השבר על האתיקה המפוקפקת של טיפולי ההמרה, על כמה חמור שערוץ 1 מקרים את זה וכו. בפורומים של "עצת נפש" הייתה כמובן שמחה וגאווה. חלוקת תפקידים ברורה. הללו שמחים על כך ש"הנה, הראינו שאכן אפשר להשתנות" והללו מבוהלים ש"הנה נוצר תקדים מסוכן. מילא אנחנו שכבר שלמים עם עצמנו, אבל מה עם הצעירים שעכשיו תבוא איזו דודה תורנית ותתחיל להציק להם שהיא ראתה תכנית כזאת וכזאת והרב אבינר אמר שכל מי שרוצה להשתנות יכול וזה רק עניין של כח רצון… מה יהיה?"
בתור כותב פעיל מאד על טיפולי ההמרה כבר כתבתי מספר פעמים בעבר, גם בצורה אקדמית וגם בצורה פובליציסטית , את כל מה שהיה לי להגיד על הצד המחקרי והאקדמי של העניין ולא אחזור על עצמי. הפעם אתייחס רק לסרט הקונקרטי ואומר משהו מאד פשוט- לדעתי אין כל סיבה למהומה.
לא אטחן עכשיו שוב את נושא היעילות של טיפולי ההמרה ולא אפקפק בסיפוריהם של המשתתפים בסרט. אני לא רוצה לפקפק בדברים שהם אומרים לבמאי- ולמה לי סתם להחזיק אותם שקרנים? אבל אם אני מנסה ללכת על פי ה"פשט של הדברים" שלהם, אני בכל זאת חש אי נוחות מסוימת ואולי אכזבה. ציפיתי בהתרגשות לראות סוף כל סוף את הצלחתם הכבירה של טיפולי ההמרה, שלפי עדותם של אנשי "עצת נפש" מקבלים מאות פניות ולאחר מכן משגרים עשרות מכתבי תודה לרב אבינר. ומה ראיתי? שני אנשים שסיפרו את סיפוריהם בכיסוי פנים ועוד אחד שסיפר חצי חוויה מהסדנא. מהחצי חוויה לא הבנתי דבר , השני סיפר שהוא שיתף את חברתו בתהליכים שלו והיא התרגשה והסכימה להתחתן (כלומר המבחן הגדול של חיי האישות עוד לפניהם) והשלישי אמנם נשוי עשרים שנה ויש לו שישה ילדים, אך הוא די מתבלבל כשהוא צריך לספר עד כמה הוא נמשך לאשתו ומתפקד איתה ואשתו (בניגוד לחברה של השני) אינה נמצאת אפילו בהסוואה כדי לאשר או להפריך את הדברים וגם לא ברור עד כמה היא בכלל מודעת למצבה. עם כל הרצון הטוב, קשה להתפעל מההצלחה המדהימה שנשארת אחרי מאות של פניות.
וחוץ מזה- כולנו יודעים כמה הומואים בוחרים להינשא לנשים ולהישאר בארון, אף בלי טיפול כלשהו. שניים נוספים ממש לא מעלים ולא מורידים. אז הם אומרים שהם עשו סדנא, חזרו לתקופת הילדות והתחברו לגבריות של עצמם. אז מה ? מותר להם להגיד…
מה שכן נראה לי חשוב לשים לב אליו זה משהו אחר. הבחור הראשון ("שלמה") מספר על חוויתו עם בן הזוג טרם החלטתו לשנות את נטייתו. מעבר לסטיגמות המוכרות על חיי ההפקרות וההוללות של ההומואים, אני חש משהו אותנטי בכאבו. ויותר מזה, אני חש את הצורך להפנות זרקור אל הקהילה הגאה ולשאול- האם מעבר להשקעה המוצדקת והנכונה במצעדי הגאווה ובמאבק המשפטי והפוליטי, אנחנו גם משקיעים בהעצמה עצמית אישית ? איך זה שאפילו בבירת הגאווה שלנו, תל אביב, בקושי קיימים חיי חברה של הגייז מעבר לגנים, בארים ואתר האטרפדייטינג ? האם אנחנו מכינים לעצמנו כלים שיאפשרו לנו לעשות משהו עם עצמנו אחרי שנצא מהארון או נמצא בני זוג?
איני שואל את השאלות כדי להקניט. נדמה לי שהאנשים הפונים לטיפולי ההמרה הם אנשים שאינן מסוגלים למלא את הריק הפנימי שלהם ומנסים לשתק את החרדה שלהם. והם צודקים בכך שעצם היציאה מהארון או עצם הצעידה עם דגל הגאווה וגם עצם החיים הזוגיים אינם פותרים בעיות אנוש בסיסיות. מובן שגם מסגרת הנישואין ההטרוסקסואלית אינה פותרת את הבעיות האלו- כפי שהרבה הומוסקסואלים הנשואים לנשים למדו על בשרם. אבל חשוב שנלמד לגבש ולחזק את עצמנו כמה שיותר. לשם כך הרבה פעמים חשוב לפנות לתמיכה מקצועית יותר. הרבה הומואים ולסביות נמנעים מכך בשל שתי סיבות : גם כי עדיין קיימת סטיגמה (והיא קיימת) שמי שפונה לטיפול נפשי הוא "דפוק" באיזשהו אופן, וגם כי רבים מן המטפלים מהדור הישן ניסו לרפא את ההומוסקסואלים שבאו אליהם לטיפול מנטייתם. זה נכון אך אין זה משנה את העובדה שאנשים הומולסביים הם קודם כל בני אדם ויש להם בעיות רגשיות, כפי שיש לכל בני האדם, ולא בגלל שהם הומולסביים. יתרה מזאת, קרוב לוודאי שכפי שכל מיעוט מופלה לרעה או מקופח יתקל ביותר בעיות נפשיות, כך טבעי מאד לצפות שבקרב אוכלוסייה הומולסבית נגלה יותר בעיות רגשיות מסוגים שונים. אמנם יציאה מהארון או בניית הזוגיות יכולים להיות שלבים חשובים מאד בבניית הזהות והיציבות, אך נאיבי יהיה לצפות שהם כשלעצמם יפתרו לנו את כל הבעיות.
מה שיפתור לנו את הבעיות זו ההתמודדות המתמדת שלנו עם עצמנו ועם חוויתנו כאנשים בוגרים ואחראים. המאבק ההומולסבי בכלל והמאבק ההומולסבי הדתי בפרט זה תהליך חברתי ארוך טווח, הוא לא התחיל אתמול ולא יסתיים מחר. חשוב שנעשה אותו כאנשים בוגרים ואחראים, הבטוחים בעצמם שאינם זקוקים לאישור חיצוני ש"אנחנו כאלה ואי אפשר לשנות אותנו". אז גם נוכל לענות לדודה הטרחנית : "תראי דודה. את ראית אנשים עם סיפור אישי מסוים. ואני אדם עם סיפור אישי אחר. כוח הרצון שלי משמש אותי עכשיו כדי להתחבר לסיפור האישי שלי ולא של האחרים. עם זה אני חי את חיי ובונה את עתידי. עבורי, עבור חבריי ואולי גם עבור האנשים שראית בתכנית אתמול. את מאמינה להם כשהם אומרים לך שטוב להם? יפה מאד. אז תאמיני לי גם שטוב לי איך שאני. טוב מאד".
