כבר כמה שנים שאני חי עם רגשות אשם, מספיק זמן פוגש כאב שמתחזק ולא נעלם, ככל שהזמן עובר ואני מבין שאני לא לבד שאני לא היחיד שהאדון שם למעלה החליט להעמיד למבחן, להחזיק בנסיונות ולקבל קשיים מהחיים, הוא רוצה שאני אתמודד בהצלחה בדרך שהוא בחר לי.
אני בחור דתי. התחלתי את דרכי בלטעום קצת מהעולם החילוני בכך שלמדתי בבית ספר יסודי חילוני, ובהמשך עברתי ללמוד בישיבה תיכונית. איך הגעתי לשם? המשפחה שלי מאוד דתית ואני באישיות שלי תמיד נמשכתי לאהבת השם ולקיום מצוות. משהו בתוכי הבין שזו הדרך הנכונה – רק האמונה תצליח להעצים אותי ולקדם אותי. תמיד הרגשתי שייכות. כל בחור דתי שלמד בישיבה יבין אותי שזה לא פשוט: אם במשך השנים אתה מתחיל להסתכל על חלק מהחברים שלך באופן קצת שונה,יותר נמשך פיזית ושוכח שזה לא תקין ויש לך תורה שאתה משנן יומם וליל.
כל השנים האלו בישיבה היו קשות בייחוד לי עם עצמי לי עם הלבטים, אבל תמיד הדחקתי אותם. והזמן עבר לו, והרגשות בפנים רק התעצמו והקשו עלי. לאחר סיום התיכון עברתי לישיבת הסדר בצפון וגם שם היצר שלא עוזב, ומנגד – הגמרא, התפילות, האמונה שאותי לרגע לא עזבה. ואז התחילו שוב שאלות השייכות למקומי בעולם.
אני מאמין שיש עוד הרבה שחווים את הקשיים. היום, לאחר שנה שאני כבר במסגרת צבאית, בלב של עולם חילוני שתמיד היה לי בו חלק והאמונה תמיד ניצחה, שוב עלתה בי הסתירה הזאת בין היהדות לבין הנטייה המינית. וזה מרגיש כמו שני הפכים. אז רציתי לנסות לשתף קצת את מה שבתוכי משתולל, אז ישבתי ושאלתי את עצמי מה יש בי, מה לא בסדר ואז המילים יצאו לבדן…
לא הכל מושלם. לא הכל יוצא כמו שאתה רוצה, הלב ממשיך לחפוץ באסור, לשאוף למצב שלא באמת קיים, אתה מרגיש חנוק כאילו אין אויר והכל נופל עליך, אתה מרגיש לבד והתחושה איומה, הרצון של הביחד צף וכל דבר נראה אמיתי ומיוחד, הרגע הזה של שניים מעלה את הרגשות ואתה טובע בים של אשליות, הלב נמס מהמציאות הלא כנה הזו שחודרת למוח ויוצרת חלום פנימי שמת להתממש, אילו רק היה ניתן לתת הבטחה שזה יקרה יום אחד אולי, ולא נצטרך להיחנק בכאב ובעצב שלא עוזב, להלקות את עצמנו על לא עוול בכפנו, על זה שכך נוצרנו ואלו החיים אשר העתיד מניח בפנינו, לו נוכל לעצור לרגע להתמודד,
אך תמיד יהיה מה שיחסום אותנו מליהנות מהקיום שלנו, לא יודע מתי האושר שמחכה לי בפינה יגיע, מתי הוא יכיל אותי ברגע שהלב רק יתפנה מהכל, הקשיים שלא מפסיקים לצלצל המכות שלא נותנות מנוח ומתפוצצות אחת אחרי השנייה, שאלות החיים שמציפות ומעיפות את הרוגע מהאוויר ושוכחות שיש לי חיים להתמודד איתם, מותירות אותי גלמוד עצוב ומבויש לנוכח כל הסתירות הפנימיות שלא משלימות,
אז איך אפשר ככה עם חיים שמיועדים רק למושלמים ולאילו השלמים עם עצמם ועם העולם, ורק אני מתקשה בלתת לעצמי מענה, לתת לי כלים של שמחה והצלחה בבקשה עזור לי מכל התסביך הזה והאר לי את הדרך אשר רק לי תתאים ותוביל אולי לפיסת גן העדן המיוחלת, תתן לי אהבה שלה אני לא מפסיק לחפוץ, תתן לי את החיוך הזה בבוקר השלם, תן לי מפה להתקדמות, כל מילה שלי יוצאת היישר מהלב ומהאשמה הזו שקשה לה להיעזב אז תן לי, תאיר לי, ורק תוביל, קשה לי. מתי תבין. כל הבלבול הזה מרתיח ולא מרפה, אז…
רציתי לשתף כי הבנתי שיש עוד נערים במצב שלי עוד כמה כמוני שבדרך כזו או אחרת חשים בקונפליקט היומיומי הזה, של היהדות והרצון לזוגיות עם בני המין שלך, איך כל פעם מחדש מכשול חדש מגיע, אנחנו לא מפסיקים לשמוע על אילו שלא מצליחים להתגבר על הקושי ונוטשים את האמונה ולהיפך אלו שבולעים את כל הרגשות בפנים ומתחתנים מקימים "משפחה" ואז מתגרשים ושוב מחפשים את עצמם, זה לא חדש וזה גם ימשיך להתרחש, רציתי בכוונה לשתף את התחושות שלי אמנם עדיין מחפש את השקט שלי ואולי יש לכם כמה טיפים למצוא אותו?
אני בטוח שיש דרך לשלב בין העולמות. עצם העובדה שקיים אתר כזה של הומואים דתיים זה כבר עוד צעד בדרך לפיסגה, מאחל לכולם שימצאו את האיזון הזה בין האמונה לרגש כי הם נחוצים וראוים למקום נכבד בחיים שלנו.
