כשרציתי לגייר את הילדים

כשרציתי לגייר את הילדים, לא יכולנו לעשות את זה בארץ. אף בית דין אורתודוכסי פה לא סמך עליי שאגדל ילדים יהודים. מצאנו בית דין אורתודוכסי בניו-יורק, ותוך כדי שאנחנו מתכננים טיסה עם שני תינוקות ושמונה מאות מזוודות על פני חצי יבשת, אדם שאל אותי: בשביל מי אתה עושה את זה? מי הקהילה שלך? שלושה רבנים שמעולם לא פגשת באפר-ווסט-סייד?

שנתיים לאחר מכן, במצעד הגאווה הירושלמי, קיבלתי סוג של תשובה. זאת הייתה השנה אחרי רצח שירה בנקי וכמה ימים אחרי השתלחות פרועה של הרב לוינשטיין, וגן הפעמון נמלא בכיפות וכיסויי ראש. הרגשתי שקיבלנו חיבוק גדול. הנה, אמרתי, זאת הקהילה שלנו. זה הבית.

הבוקר קיבלתי אגרוף בבטן. אני לא מפחד שייקחו לי את הילדים: לתהליכים כאלה נדרש זמן, ובמובן מסוים נדמה לי שקיומנו כאן, להטביו"תנו כאן, היא כבר עניין בלתי הפיך. אני לא מפחד משום דבר קונקרטי. אבל אני יודע גם שהקו האדום לא עובר איפה שחשבתי. וספק אם הוא בכלל קיים. הציונות הדתית, על כל 16 המנדטים המסתמנים שלה, מוכנה לחיות בשלווה עם התועבה הכהניסטית ועם התועבה הטאואיסטית. זה לא אילוץ ולא כוח עליון: כולם התאמצו כדי לעשות מקום למפלגה שכל מהותה הוא שלילת הקשר ההורי ביני לבין הילדים שלי, שלילת כל עתיד של תקווה ונורמליות מצעירים דתיים להט"ביים. היא אורחת רצויה בממשלה ובשולחן שבת.

"הבית הוא מקום שאם אתה צריך לחזור אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך," כתב נתן יונתן. לא יקרה כלום מחר בבוקר, ומחרתיים כמובן יכולות להיות עוד בחירות. אבל מי הקהילה שלי? האם אני עדיין חלק מהמגזר הזה? איפה תמיד יהיה לי מקום?

#מעת_לעט | Eliq Oster | #דעה

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *