שי ברמסון
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב…בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
המשנה במסכת תענית מונה את האסונות בגינם אנו אבלם היום. החמישי שבהם, והידוע פחות, מקבל הרחבה בתלמוד הירושלמי: "טורנוסרופוס שחיק עצמות ממלכי אדום חרש את ההיכל". טורנוס רופוס, או רופוס הרשע, הוא למעשה קווינטוס טיניאוס רופוס, שהיה נציב רומא ביהודה בין השנים 130-134, לאחר חורבן הבית, ובזמנו פרץ מרד בר כוכבא. שחיק עצמות הוא קללה, ואדום הוא הייחוס המסורתי לרומאים. לפי המסורת, הוא גם חרש את העיר ירושלים אחרי אותו מרד, וסיים למעשה את ההתיישבות היהודית בירושלים לאחר 1000 שנים רצופות, וגם את המרידות המשמעותיות של יהודים בארץ בשליטים זרים למאות רבות של שנים.
אבל מה רע בחרישה עצמה? הרי בית המקדש כבר נחרב, המרידות דוכאו ביד קשה, ערים שלמות ביהודה נהרסו. מה זה משנה אם ירושלים הפכה לשדה חרוש?
העיר, על יתרונותיה וחסרונותיה, היא מהביטויים החזקים ביותר של קיום אנושי. בני אדם מצטופפים, מוותרים על מרחב אישי מרווח, ומשלמים הרבה יותר על שטח קטן יותר, כדי לחיות בצפיפות, וכדי שהמרחב הציבורי, המשותף, ישמש כשטח לחיות בו. במרחב הזה קורים כל הדברים הגדולים של הקידמה והפיתוח, התרבות והרוח של האנושות. הכל קורה בעיר.
כשעיר מפסיקה לפעול, כולם מרגישים זאת. עיר שמתרוקנת מתושביה היא מהמראות העצובים ביותר, ולא בכדי בסרטים אפוקליפטיים הריקנות הזו מצולמת טוב ומהדהדת לצופים. הקורונה ניפקה לנו כמה מראות כאלה לאחרונה, שמוצו מהר מאוד כמו הסגרים שגרמו להם.
בשנות ה-70 של המאה שעברה תנועת החמר רוז' בקמבודיה דגלה בגירסא קיצונית ומוזרה ביותר של קומוניזם, והחליטה שערים הם בעצם דבר רע. ערי קמבודיה רוקנו מתושביהן, ואלה נשלחו לכפרים כדי לעבוד את האדמה ולהתחנך מחדש. רבים מתו ברעב ובמחלות וכלכלת קמבודיה כמובן נהרסה לחלוטין. המדינה ללא ערים הפכה לאנטי מדינה אוכלת יושביה.
ולכן, ההרס הסימלי כל כך, היריקה על הקבר של העיר הזו, ירושלים, יותר מ-50 שנה לאחר חורבנה, היתה ההפיכה שלה לשדה. היא לא עיר יותר. וזה עצוב כל כך, שראוי היה שייקבע למאורע זכרון לדורות.
הרומאים כנראה לא חידשו משהו כשעשו זאת, שכן מסורת אחרת מעידה על חרישת העיר קרתגו בתום המלחמות הפוניות. קרתגו, הנמסיס הרומאית המובסת, גם נזרעה לפי המסורת במלח כדי ששום דבר לא יגדל בה יותר לעולם. קיומה של העיר תוניס באותו מיקום מוכיחה אחרת, אבל הסיפור עודנו קשה. גם רומא סבלה והתרוקנה אחרי פלישות הברברים במאה השישית. גם בברלין של סוף מלחמת העולם השניה, בירת האימפריה הנאצית המרוסקת, אנשים גידלו ליד ובין חורבות הרייכסטאג ירקות כדי להתקיים. ערי בירה של אימפריות, הפכו לשדות.
לעיתים אנחנו מנסים לעצור את הנשימה של העיר לכמה דקות, כדי שירגישו, כדי להביע שמחה או להבדיל כעס. וזה אכן מורגש. במשך 30 השבועות האחרונים מתקיימת מחאה רבתי עם כאן בעירי תל אביב, שמשבשת את החיים בה. אין מחאה מורגשת ללא שיבוש, והמוחים משבשים את העיר שמסמלת יותר מכל בישראל את הקיום הישראלי החדש.
נבואות החורבן תמיד דיברו על עיר – על ירושלים. גם נבואות הנחמה מדברות על תקומתה של העיר – ולא של הממלכה. כשהרצל כתב את אלטנוילנד, הוא לא סיפר על מדינה עצמאית, אלא על עיר מודרנית מדהימה ששמה חיפה (אולם בסוף התגשמה דווקא בתל אביב) ועל עיר בינלאומית מחודשת ושמה ירושלים. גם לווינסקי, עוד סופר כמעט-מדע-בדיוני וציוני, כתב בדומה להרצל על נפלאות העיר העברית בארץ, לפני שזו קמה.
לראשונה בתולדות העם היהודי, נוספת על ירושלים גם תל אביב, כמרכז חיים עירוני יהודי. העיר נותנת פרופורציה של קיום וחיים לאחותה הגדולה ממנה בכמעט 3000 שנה. במתח הזה שבין שתיהן נמצא שיווי המשקל בין ישראל ליהודה, בין הזהות היהודית לזו הישראלית, בין יהודית ודמוקרטית.
האיזון הזה הופר, ושתיהן בסכנה. מספיק לראות את נבואת החורבן של מיכה, שניבא על החריש הזה של ירושלים כדי למצוא דמיונות מבהילים לימינו אנו:
שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ͏ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.
מדהים שהורסי הערים הם לרוב אלה שבטוחים כי הם השומרים הכי טובים שלה. הקיצונות הזו, הרוצה דם ואלימות, לא מתאימה לעיר, שהיא בבסיסה מקור של חיים. לכן היא בוודאי לא תתרום לה, ותביא רק לחורבנה. לא נבנה את ירושלים בדם או בעוול – ולכן גם כל הפירומנים שרוממות האל בגרונם לא יביאו לבניינה, אלא רק להרס. הקיצונות הזו כבר החריבה את ירושלים פעמיים, והיא עלולה להחריב אותה שוב. הגיע הזמן להשיב את האיזון – יש לנו זכות היום, יש לנו עוד עיר. יהי רצון ששתי האחיות, הבכורה והצעירה, תמשכנה להיות כל אחת בדרכה עיר ואם בישראל.
#תשעה_בכתב | שי ברמסון
