כשהייתי בשיעור א', ישיבת מעלה גלבוע, חשבתי שמורכבות היא הדבר החשוב ביותר בעולם.

קשיים אישיים ודיסוננסים זהותיים נתפסו בעבורי כחובה דתית. חשבתי שעל מנת לא להפוך את הדתיות שלי לפלסטר ליברלי, אני חייב להמשיך לתפוס בדעות שצרמו והפריעו לי. לא רציתי "לפתור" את השאלה הלהט"בית או הפמיניסטית. פתרון היה בעבורי השטחה, רידוד של המורכבות הקיימת.

בכנס קולך, שנת 2015, שמעתי ניסוח מסוים של הבעיה שהייתי בה: "אבולוציה או רבולוציה?"

הדובר, באופן הגיוני, תמך באבולוציה של ההלכה והחברה הדתית: חשוב לשנות, אבל במידה, ולא כל כך מהר. צריך לשים לב לא ליצור קרע במסורת ההלכתית.

אמנם קיימת אי-נוחות בתחום הזהות היהודית, חשבתי לעצמי, אבל היא שווה את המטרה הזאת.

בממואר "Tomorrow Will Be Different", שרה מקברייד מתארת את חוויית האבל על בן זוגה, אנדי. היא מספרת על הכעס שעטף אותה כשהבינה שאנדי בילה פחות מרבע חייו מחוץ לארון. כאקטיביסטית טרנסית, שרה התבקשה מספר פעמים לא לקדם מאבקים "יותר מדי מהר", לתת לציבור להתנהל בזמנו שלו:

"בכל פעם שאנחנו מבקשים ממישהו לחכות, להאזין מהצד לשיחה שתוהה האם מגיע לו קיום או זכויות, אנחנו מבקשים ממנו לצפות בחייו עוברים ללא כבוד או הוגנות. זה דבר גדול מדי לבקש מכל אחד. אני זועמת על החברה שלקחה את האמת ואת הזמן הזה מאנדי. אני זועמת מכך שהסביבה שלנו גורמת לכך שאנשים לא מסוגלים לממש את עצמם, להיות עצמם באופן מלא, לחוות את החיים האלה."

כשאני חושב על כל השנים שביליתי בארון אני מתמלא בתחושת קוצר רוח וכעס. נלקחו ממני תקופות שלמות, כל חוויה באותן השנים הועמדה תמיד לצד הארון ובצילו.

אז אני בוחר שלא להמשיך לחכות. אני חי עכשיו, ואני רוצה שהחיים שלי והיהדות שלי ייראו ויהיו בצורה שמתאימה לי. אני מודע לכך שזו צורה הסתכלות שנוטה יותר אליי, ואני מבין איך אפשר גם לבקר אותה, אני נוטה לבקר אותה בעצמי גם כן, אבל אין לי את הכוחות הנפשיים לשבת ולתת לדברים לחלוף, להתפתח באופן איטי. הדברים שקשורים בחיים האישיים שלי קורים היום ועכשיו, אני מרגיש שאני לא יכול לתת לעוד זמן פשוט לעבור.

מורכבות היא דבר חשוב, גם פשטות.

אני לא חי בהרמוניה שלמה, אבל אני מתאמץ לחיות את החיים כשלם. אני רוצה לחוות את היהדות שלי, את מי שאני, כתנועה נפשית של הרפיה והישענות.

יש ניצוצות שעפים באוויר כשמתקיים דיסוננס. אני רואה את זה בצורה שאני מדבר וכותב על נושאים שמטרידים אותי. אי-הנוחות מאפשרת יצירה והתפתחות. שביעות רצון עצמית עשויה לגרום לניוון.

אבל יש גם משמעות בתחושת הביתיות אל מול היהדות, בהרגשת השייכות והנינוחות. היהדות שלי היא לא רק המסע הרוחני-אינטלקטואלי שלי, היא גם המקום שבו אני מוצא נחמה.

אז אני מנסה לחוות אותה ככה. לחיות את הפערים בין הזהויות שלי כדברים שיכולים להשלים וגם להתאים. להתמקד ולהגדיר את עצמי לא באמצעות הקונפליקט, אלא באמצעות המקומות בהם אני מרגיש בנוח.

ואני מקווה שאני-בשיעור-א' יסלח לעצמי, על אף שזה פחות מורכב.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *