כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, אך האם היא דיברה על הבנים של היום או של אז? זאת אחת השאלות שליוותה אותנו המון בשיעור של נתנאל אנגלמן בנושא קריאת ההגדה בצל השואה בבית המדרש שלנו דָּרְשֵׁנִי.
ארבעת הבנים בסיפור יציאת מצרים הם למעשה מטאפורה לעם ישראל של אז ושל היום, הרי בכל עם יש את האנשים שיותר יזדהו עם הבן הרשע ויתקשו לראות את האור בקצה המנהרה. למרות האופטימיות עליה אנחנו צריכים לדבוק על מנת להמשיך לחיות ולהתקיים.
וכמו שהיה ביציאת מצרים, כך גם היה בשואה וכך גם עכשיו במלחמת ה-7.10 – ויקטור פרנקל כותב בספרו ״האדם מחפש משמעות״ על הלגיטימיות שיש בכל רגש שאנו חווים בתקופות קשות אלו, אבל שגם כשאנחנו מרגישים חסרי תקווה עלינו ״להתאזר עוז מתוך ודאות האמונה, כי חוסר התקווה שבמאבקנו אינו גורם מהודו ומשמעותו. אמרתי כי יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות: ידיד, אישה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו״
גם כאן עלינו לזכור כי אנחנו אף פעם לא לבד, לא משנה מה קורה ולא משנה מה אנשים אחרים אומרים – ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ (תהילים כג, ד)
