האם אפשר היה לכתוב משהו בשבוע שעבר בהקשר הלהט"בי, אשר לא עסק בהתבטאויות של הרב רפי פרץ?
כותרות ענק, פרצוף מרוח בשחור לבן, תגובות בלתי פוסקות, מלל לא נגמר, גינויים מכלל הצדדים, גינויים על כך שנאמרו ולא נאמרו גינויים, תהיות על גבולות חופש הביטוי, התנגדות להתנגדות. רעש.
שקט.
– "אני לא מבין, איך אתה דתי?"
– "ואהבת לרעך כמוך? ככה? כי אני קיים?"
– "ובכל זאת, בחיים לא הייתי ממשיך להיות דתי אם הייתי חלק מהקהילה הלהט"בית".
– "טוב".
החוויה שברירית, "זה מורכב", לא מתחיל לתאר את האיזון הדרוש בשביל להתנהל בעולם כלהט"ב דתי וכדי להתחיל לחשוב על חוויה דתית, שמכילה את הזוגיות והזהות שלך. אינספור שעות אשר הושקעו בלמידה ובתהייה ובחרדה עמוקה: איך להיות?
דרושה עדינות כשניגשים לשאלת הלהט"ביות הדתית, עדינות אותה קשה לתרגם לפעולות ולאמירות מוחלטות. השיח הרוחני, אשר מתנהל בנושא, עובר בין מרחבים ובמות שונות. הרצון בהגנה על דבר אשר עדיין לא הוגדר והתבסס לחלוטין, עומד מנגד הרצון לצאת ולחשוף את הכל לאור השמש, אינסטינקט אשר הוטמע בנו בכל הנוגע למאבק הלהט"בי.
הסיפור אותו אנחנו רוצים לספר מחדש, מנסה להשכין שלום בין קהילות שונות, בין תפיסות עולם קוטביות.
יחד עם זאת, לא מדובר בהונאה עצמית, אלא בגילוי תורה, שמרגישה אותנטית פי כמה מהפסוקים המפורשים.
איך אפשר להסביר את הרצון להיות חלק מהסיפור, אבל להתעקש שהדרך בה אנחנו תופסים חלק ממנו, מעוותת? איך אפשר לפרש מחשבה כזו מחוץ לבית המדרש? איך אפשר לתמלל את כל זה למשפט, לכותרת, לאמירה ברורה בפרשייה הזו: הלנו אתה אם לצרינו?
– "לא תגנה את ההשתלחות ברב?"
– "אתה יודע שמדובר בהוצאת דברים מהקשרם!"
– "ובכל זאת, אנחנו צריכים להגן על הזכות לדון בשאלה, האם להט"ביות היא סוג של מחלה? זו הבשורה של היהדות שלנו?"
התהליך אשר מתנהל בקהילה הדתית, דומה יותר לאריגה מאשר למאבק, שדורש את מות האב והתורה הישנה. הזהות הלהט"בית-דתית, מתבססת לא רק על המאבק וההתנגדות, אלא גם על המאמץ התמידי לחבר, להשכין הרמוניה ולמצוא מקום שקט.
אין לי את האפשרות להכריע או להחליט לצד כזה או אחר. זו לא הדרך בה אני מספר את הסיפור שלי, כך לא מורכבת הזהות שלי.
