תפילת 'כל נדרי' הפותחת את סדר תפילות יום הכיפורים מתחילה במילים אלו:

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא

וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה

אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

הקהל הקדוש מתאסף לתפילה ולתענית ומבקש משוכן מרומים ומבאי בית הכנסת להכיל בתוך הציבור גם את העבריינים. המתפלל, שליח הציבור, אינו מן העבריינים אך הוא מבקש עבורם. זו תחילתה של התפילה, אךבסיומה נדמה שמשהו משתנה בדימוי העצמי של הקהל הקדוש. לאחר אמירת התרת הנדרים – 'כל נדרי ואסרי', מוסיפים את הפסוק הבא:"וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר …כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה" (במדבר ט"ו, כ"ו), אם כן, כל עדת בני ישראל זקוקה לסליחה ומיחלת לכפרה.

אל יום הכיפורים אנחנו נכנסים בתודעה כוזבת אודות עצמנו, אנו הצדיקים – מתירין להתפלל עם העבריינים. אך לאחר שאנו חוזרים שלוש פעמים על 'כל נדרי' אנו מגלים שכולנו חפצי כפרה, שכולנו מבקשים סליחה – כי לכל העם בשגגה. כדי לעבור את תהליך התשובה והכפרה של יום קדוש זה, צריך להתחיל בהכרה שככל האדם גם אני חוטא, ושהחטא, הטעות והשגגה מלווה את הקיום האנושי באשר הוא.

מה יש בה בהתרת הנדרים של ליל יום כיפור שמעביר אותנו מן המחשבה ש"אנו מתירין…" ל"כי לכל העם בשגגה"? מה מחזיר אותנו לפרופורציות הנכונות אודות עצמנו?

נדר הוא התחייבות שאדם לוקח על עצמו אך מפני שהוא אינו בטוח ביכולתו לעמוד בה הוא מנסח אותה בצורה של נדר היוצרת חובה דתית נוקשה וחמורה. אלא שבני אדם אינם יכולים לעמוד בצורה מלאה בציפיות שלהם מעצמם, בהתחייבויות שלהם, ולכן יש צורך להתיר את הנדר. רעיון הנדר והפרתו הוא סמל לקיום האנושי. לא פעם אנו מבקשים להציג את עצמנו כאלו אנו צדיקים וצודקים. אנו מעצבים לעצמנו דימוי שאיננו מתאים לנו ושיוצר תרמית כלפי האחרים ושקר בנפשנו. כדי להיכנס ליום הכיפורים עלינו להשתחרר מהדימוי השקרי שלנו אודות עצמנו ולחזור למציאות שהיא לעתים כואבת. אחרי שהסרנו מעלינו את המסכות והתרנו את הנדרים אנו יכולים להתחיל את יום הכפרה והסליחה. כאשר אנו מבינים שכולנו שוגגים, שכולנו טועים, שלאחר הסרת המסכות ונטישת הדימויים הכוזבים, אין באמת הבדל ביננו. או אז אפשר להתחיל ולבנות את עצמנו מחדש, את עולמנו הרוחני, את היחסים שלנו עם חברנו ובני משפחתנו, את האחריות שלנו כלפי החברה והעם. תפילת כל נדרי מבקשת מהקהל הקדוש לעבור את התהליך הזה ולהכנס ליום הקדוש מתוך ענווה ומתוך הכלה – כי לכל העם בשגגה.

ד"ר אריאל פיקאר – עמית מחקר ומנהל חינוכי של תכנית בארי במכון שלום הרטמן. הוא בוגר ישיבת הר עציון, שם למד במשך תשע שנים והוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל. בשנת תשע"ב הוציא פיקאר את ספרו: "הלכה בעולם חדש".

–

על עלון בריש גלי תשע"ד (מאת יו"ר חברותא דניאל יונס):
מאז הקמתה של 'חברותא', וככל הנראה מאז ומעולם, שאלנו את עצמנו, כהומואים וכדתיים – מה מקומנו בחברה? מה עלינו לעשות כדי שבכל זאת, ולמרות הכל, תסכים החברה בה גדלנו להמשיך ולהכיל אותנו, ועם זאת להישאר נאמנים למי שאנחנו?
אין ספק שחלה תמורה משמעותית ביותר בשנים האחרונות, ועצם הופעת גיליון זה כבר שנה רביעית ברציפות מעיד על כך, אך עם זאת קולם של הדוחים אותנו בשתי ידיים עוד ממשיך להישמע ולהדהד. האם לא עשינו די? האם החובה להשתנות חלה רק עלינו, השונים?
בגיליון זה אנחנו רוצים להראות את הדיאלוג שבין הפרט לבין הקהילה. לתהות מה יכולה הקהילה לעשות על-מנת שכלל פרטיה ירגישו בה חלק, ולא רק מה עלינו, כפרטים, לעשות בכדי להשתייך לקהילה. בערב יום כיפור, עוד לפני ששערי שמיים נפתחים, נפתחים שערי בית הכנסת והמוני בית ישראל מתכנסים, מצטופפים ומתפללים כאיש אחד. תנו לנו להצטופף עמכם, היום, ולאורך השנה כולה.

עוד בעלון בריש גלי תשע"ד:
שביל הבריחה – מאת אליק אוסטר
יוצר עולמות – מאת עלי קפלן ווילדמן
על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי – מאת חנה פנחסי
הולך נגד הזרם – מאת נדב