חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

תערוכת כרזות בנושא הומופוביה

תערוכת כרזות בהשתתפות 20 אמנים הבוחנים את תופעת ההומופוביה בישראל מנקודת מבט אישית ומהיבטים חברתיים ופוליטיים * ויש גם הזווית הדתית * הכניסה חינם אין כסף

גלריה גרוס תציג תערוכת כרזות בנושא הומופוביה בהשתתפות 20 אמנים ישראלים מדיסציפלינות שונות בהן: איור, ציור, עיצוב גרפי, ארכיטקטורה, מיצב וכתיבה.

בתערוכה יוצגו 24 כרזות נייר, בפורמט ובגודל אחיד (60X80 ס"מ), המציגות עבודות במדיומים שונים שכמעט כולן נוצרו במיוחד לתערוכה. האמנים המשתתפים בתערוכה: גברים, נשים- סטרייטים, הומואים, לסביות, דתיים, חילונים וטראנסג'נדרית – כל אלה יצרו עבודות המתייחסות להומופוביה, לביטוייה ולסממניה במרחב הישראלי שלאחר הרצח בתחילת אוגוסט בבית אגודת הקהילה הגאה בת"א.

שֵם התערוכה 'כוסאומופוביה' – הוא ביטוי לשאט נפש מן האלימות המילולית הגואה כמו גם חוסר הסובלנות וביטויי המיאוס המופנים מצד חלקים בציבור הישראלי, כלפי בני הקהילה ששיח הזכויות שלהם נתפס כמיותר ומטריד. לדברי אוצר התערוכה, זיו תדהר, יש בשם התערוכה גם ביקורת על גילויי התלהמות בקהילה פנימה החוטאת לא אחת בחוסר אבחנה בין ביקורת לגיטימית על התנהלותם של יחידים או קבוצות בקהילה לבין משנה גזענית סדורה. לדבריו, התערוכה מבקשת להמשיך ולעורר את הדיון בסוגיית ההומופוביה והשלכותיה בישראל 2009 – מהיבטים חברתיים, פוליטיים ואישיים.

העבודות בתערוכה נעות בין האישי לחברתי והפוליטי. אין בהן מסר "הסברתי" במובן המגוייס של המילה ולכן אינן מפנות אצבע מאשימה. אין בהן ייצוג ל"רעים" מול "טובים" וניכרת בהן נקיטת עמדה ברורה והתייחסות למרחב המקומי תוך שאיפה לתיקון הקיים ומחשש לגורל החברה הישראלית.

בין העבודות בתערוכה:

נעמי שלו,"יאללה חזרה לגיטאות"- מיצב פלסטלינה – צילום דיגיטלי
מאז הגרוש הקדמון, שואף המין האנושי להיפרדות, גדרות, מחיצות והתכנסות בתוך מחנות, גטאות וחומות. בעולם אוטופי של ראשית, או אחרית, המרחב הוא אינסופי וחסר הגדרות קצה. שלו, היא חולמת מפוכחת המציגה מתווה רציונאלי שבצידו גם נחמה ליסוריי החטא (אידאלים) ועונשם (ריאליזם). זוהי התכנסות ביניים מרצון, בדלת אמות.

זיו תדהר, "יו, אני מתה"- מיצב בובות פלסטיק ועיבוד מחשב
תעשיית קלישאות הפלסטיק שפרחה כאן לאחר הרצח ב"בר נוער" הגיעה לכדי גרוטסקה בעיניו של תדהר, המבקש בעבודתו לביים כרוניקה של רצח ידוע מראש ברוח חוקי הסוגנ.
"מרחץ דמים", "הקלות הבלתי נסבלת של הרצח", "דם קר/דם הפקר/ רישיון להרוג" , "קהילה תל-אביבית אסקפיסטית וזחוחה", "כתובת הדם שעל הקיר" והסיום הבלתי נמנע:"ממשיכים כרגיל".

אבי רוז, "פרו ורבו"- ציור ועיבוד מחשב
"ויברך אותם ה' ויאמר להם השם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א' כ"ח), הוא לשונה של המצווה הראשונה בתורה. רוז, מכפיף את הציווי האלוהי לקיום ההומוסקסואלי במציאות האלף השלישי, מבחינתו, בצורה הטבעית ביותר. הוא עושה זאת בחתרנות, תוך שימוש דווקא בשפת הסמלים הקאנונית של הנרטיב הציוני הקלסי. הכרזה "המגויסת" שהפכה הצהרה לאומית (בול דואר רשמי של המדינה) מחברת בין גאולתו של היחיד לגאולת הכלל באדמתו, תחת השראה אלוקית. חיבור שהיה בלתי אפשרי לחלוטין בעשורים הראשונים לקיומו של המרחב היהודי-ישראלי. חיבור שעדיין מוקע ע"י הממסד הדתי.

גל ברזילי, "אמפליטודה" – צילום
ברזילי בא חשבון עם טלטלת הרגשות שבין אהבה לשנאה, קבלה עצמית מול דחייה, מיניות מוחצנת למול חרדת סירוס. כמו בתנודת האמפליטודה, הוא מתקרב לעצמו ומתרחק באופן מבוקר באמצעות השאלת חלק של העצמי. הוא יוצא למסע שיטוטים ותהיות: מה הוא ה"מושאל"? גילום של בן אנוש /חיה? ביטוי של "הסתרא אחרא"? ברזילי חוקר ולומד מי שולט במי? מי חזק ממי? והאם כל זה עוד יגמר בדם.

משתתפים:
רפי פרץ, גל ברזילי, אריה ברקוביץ, ענת בנדורי, לאורה וורבין, נעמי שלו, טמיר לדרברג,
אימרי קלמן, מאיה גלפמן, איה חוברס, מיה וכטל, תמר דניאלי, דרור, שרון תובל, אמילי רודיאנו,
אבי רוז, אודליה גל, ליאב מזרחי, עדי רזניק, זיו תדהר.
אוצר:
זיו תדהר.
פתיחה:
יום חמישי, כ"ז בתשרי תש"ע, 15 באוקטובר 2009, בשעה 20:00 (התערוכה תינעל בכ"ג במרחשוון, 10 בנובמבר). גלריה גרוס, בוגרשוב 86 ת"א, טל': 03-5495023.
שעות פתיחה:
ב', ג', ד', ו' 11:00-14:00
יום ה' 16:00-19:00
הכניסה חופשית

באנו חושך לגרש

במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.

קרא עוד »

"מי שמפחד לחזק את שרקי ולעשות לו לייק של אמפתיה, חושש מן הטאבו המגזרי"

נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.

קרא עוד »

שתפו את המאמר