ברשימתו "פוביה מוצדקת" ( מוסף צדק, 3.7.15), יהודה יפרח מקונן על ההכרה האמריקאית בנישואין גאים הארה"ב ( וחגי סגל מצטרף אליו בטור שלו). ביקשתי לקרוא את שתי הרשימות מספר פעמים, כדי להשתחרר מדחף פולמוסי מיידי ולהקשיב למה שנאמר ומה שלא . אנסה כאן להציג את נקודת מבטי בתור פעיל הקהילה הגאה ( בעיקר הדתית) שעולם ערכי המשפחה הוא מרכזי עבורו.
לפני שאגע במה שנראה בעיני לב הוויכוח, אעיר שתי הערות: ראשית, מובן שכאשר בית המשפט האמריקאי תומך בנישואין חד מיניים, הכוונה היא לנישואין אזרחיים בלבד, כראוי לכל חוק המפריד בין דת ומדינה. אמנם שמעתי גם על אפיזודות שוליות של ניסיונות לכפות על כמרים להשיא זוגות מאותו מין, אך אלו הן אנקדוטות חסרות חשיבות, בעיקר כי עם החקיקה הנוכחית אין בהן צורך. למדינה אסור להפלות אזרחים- ודווקא בגלל זה לאזרח הפרטי מותר להפלות כאוות נפשו, מטעמי דת או טעמים אחרים. שנית, מדובר בנישואין שלא בהכרח יש בהם ילדים ולא תמיד גם קיים רצון להביאם לעולם. הכרה חוקית בנושא היא עדיין רלוונטית.
חצי הכרה
במאמרו, יפרח מדגיש שאסור להפלות זוגות גייז בחוק, אך גם לא להכיר בהן. זהו בדיוק המצב שהיה קיים בארה"ב במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים ובדיוק הוא היה זה שהכשיר את השינוי ב- 2015. ב- 1973 איגוד פסיכיאטרי הוציא את הומוסקסואליות מקטלוג האבחון והפך אותה מסטייה לתכונה נייטראלית. הומואים ולסביות הפכו בן לילה מחולים לנורמליים, רק שאיש לא הסביר להם מה הם אמורים לעשות עם הנורמליות שלהם. לא הייתה להם כל מסגרת לשים בה את הנורמליות. לכן רבים מהם פרשו את השוויון לו הם זכו כחופש לעשות ככל העולה על רוחם. הדבר הוביל לחגיגת ההפקרות הגדולה במחצית השנייה של שנות ה- 70 והביא על הקהילה הגאה את מגפת האיידס. היו בארה"ב, בעיקר במחנה השמרני, מי ששמחו לאיד וראו במגפה סימן מן השמיים שאל מעניש את הסוטים מדרכי הטבע. אך הקהילה הגאה עצמה לקחה זאת לכיוון אחר- היא התחילה להיאבק על הכרה רחבה, על הזכות לשירות צבאי- ובסופו של דבר, על נישואין והורות. לאחר תכנים, קהילה רצתה כעת מסגרות מתאימות. וב- 2015 היא הצליחה לשכנע בכך את רוב האמריקאים וגם את שופטי בית המשפט העליון. הם לא נכנעו לרודנות של תקינות פוליטית, כפי שיפרח וסגל מציגים זאת, אלא התחברו למציאות שממילא כבר נוצרה בשטח. כבר לפני שנתיים, לראשונה בארה"ב סקרים הראו יתרון ( 51%) לתומכים בנישואי גייז ובמקביל הם הראו גם שכ-70% מהמתנגדים, מעריכים שהכרה בנישואין גאים בוא תבוא. והיא אכן הגיע, למרות מאמצים כבירים של ארגונים שמרנים ונוצריים, למנוע את הצעד הזה בכל מחיר.
זהות חצויה
יפרח וסגל מעלים תהיות על מצבם הנפשי של הילדים שגדלים אצל זוגות חד מיניים ויפרח גם נוטה לפסול את המחקרים המצביעים שילדים אלו גדלים ללא בעיות מיוחדות, תוך הנמקה שגם אם זה נכון, ילדים אלו עדיין יוצרים בעיה חברתית של ילדים "ללא זהות" או עם "זהות חלקית". נניח שזה נכון- אז מה המסקנה? כפי שכתב בעיתון זה יאיר שלג, ניתן ליישם כאן את העיקרון "ברי ושמא- ברי עדיף". ילד שגדל אצל זוג הורים מאותו מין, אולי יהיה מאושר ואולי לא- אך הוריו יהיו מאושרים מאד בכל מקרה. ככלל, אם אנו נחליט להימנע מכל דבר שעלול ליצור בעיות או קשיים בזהות של הילדים ולגרום לכך שכל ילד בעולם יגדל רק אצל גבר ואישה שנשואים אחד לשנייה- זה יגרום למשל לכך שלא נאפשר לאנשים שנשואים בשנית להביא ילדים עם בת הזוג החדשה ( אם הילד יידע שיש לו אח שהוא רק מאבא אבל לא מאימא, זה יבלבל אותו ואולי יגרום לטראומה). אולי אפילו לא נאפשר כלל להינשא בשנית ( אולי אימא חורגת תגרום לילד טראומה? כל סיפורי הילדים מדברים על זה …). לא נאפשר גם עלייה בגיל ההתבגרות ( הילד יתבלבל בין ארץ המוצא לארץ קולטת… אולי זה יעשה טראומה… למה כל כך הרבה נוער אתיופי ורוסי מידרדר אם לא בגלל זה…) וכמובן שלא נאפשר לחתן הומואים עם לסביות כדי שיביאו ילדים לעולם, כפי שעושה זאת הרב ארלה הראל. ילדים שגדלים אצל זוגות גייז יתמודדו עם שאלות הזהות שיצוצו להם- כאשר יצוצו- כמו כל הילדים האחרים שגדלים במשפחות מורכבות. אגב, במקרים של הורות משותפת הם בהחלט יידעו מי האב ומי האם. אבל אני לא רואה כל סיבה להגן עליהם ממבוכת הזהות במחיר הקשה מכל- אי הבאתם לעולם. אגב, כשרב הראל נשאל בראיון , האם אינו חושש לעתידם של ילדים שיגדלו אצל זוגות הומו-לסבית שהוא חיתן, הוא השיב שאנו עושים בחיים הרבה דברים בלי לדעת את תוצאתם הוודאית ומקווים לטוב. אין לי מה להוסיף.
למה ילדים ?
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה- למה אנחנו, אנשים הומולסביים, בכלל רוצים ילדים ? למה אנו מוכנים לעבור את עשרת מדורי הביורוקרטיה , לטוס לנפאל, לתאילנד ולארה"ב, לא לקנות דירות, להחליף עבודות ולוותר על עוד תענוגות רבים שיש בחיים של זוג גברים רווקים, כדי בסוף היום לקבל הביתה חבילה צורחת שמפריעה לישון ולבלות ? אני חושב שהתשובה היא ברורה והיא זהה לתשובה מדוע סטרייטים שיש להם בעיות פוריות עדיין רוצים ילדים. יכולת להביא ילדים לעולם ונכונות לגדל אותם הם שני דברים נפרדים מאד. יכולת זה משהו שנוצר ברמה הביולוגית, ללא כל החלטה של הפרט, שלא עושה עבודת מידות מיוחדת כדי להיוולד סטרייט ולהימשך למין השני. לכל היותר הוא צריך ללמוד לרסן את תשוקתו עד להסכמה או לנישואין. ולא מעטים מאותם סטרייטים שיכולים להביא ילדים לעולם, בוחרים שלא לעשות זאת מסיבות שונות. וגם מבין אלו שעושים זאת, רבים לא מגלים כישורי הורות מיוחדים, בלשון המעטה, ובתור עובד סוציאלי אני פוגש לעיתים תכופות למדי את הילדים שנולדו להורים ללא כשירות הורית. זה עובד גם הפוך- אדם שלא יכול להביא ילדים לעולם ברמה ביולוגית גרידא, עקב בעיית פוריות, נטייה מינית או סיבה אחרת- עדיין רוצה ומשתוקק להיות הורה. אולי בעקבות הקושי הוא משתוקק לכך אפילו יותר. ואמצעי טכנולוגיה הקיימים היום מאפשרים להיות שותפים של הקב"ה למעשה בראשית ולאפשר הורות גם למי שפעם היא הייתה נעולה בפניו. עד לפני 30 שנה זה לא התאפשר והדרך היחידה שהייתה להומוסקסואל או לסבית להביא ילדים, הייתה להינשא לבני המין השני, תוך שקר והסתרה, ולהוביל אותם לחיי אומללות. כך זה ממשיך לקרות במגזר החרדי וברחבי העולם המוסלמי. האם זהו אידיאל שאנו שואפים אליו? ( ותחשבו, מה זה עלול לעשות לילדים…)
וזה המקום בו אנו נמצאים. יש בעולם הומואים ולסביות, שרוצים קשר זוגי אוהב ומעוניינים- לא כולם, אבל אחוז הולך וגדל- להביא ילדים. לכן שאלת ההכרה בנישואין שלהם אינה הבעיה- כי גם אם לא תהיה הכרה רשמית של מדינה, זוגות גייז ימשיכו לחיות יחד, להינשא בטקסים פרטיים, לענוד טבעות, להזדהות בציבור כנשואים ולגדל ילדים, באופנים שמתאימים לכל זוג או יחיד. זו מציאות שקורית ממילא ולא נראה לי שהחלטה כזו או אחרת של בג"ץ תשנה אותה. היא גם לא תהפוך את המציאות הזו להמונית, כי הדבר עדיין כרוך בטרחה גדולה ובהשקעה הרבה יותר גדולה מזו הנדרשת מזוג הטרוסקסואלי. אבל הדור הבא יילך לבתי ספר שבו בכל כיתה יהיה ילד שגדל אצל זוג מאותו מין. והוא יכיר את הילד ואת הוריו. ואם לא בבית הספר, אז בצבא. ואם לא בצבא אז בעבודה. אנו הולכים לחיות בחברה שתהיה מגוונת ואולי מגוונת יותר ממה שחלקנו היה רוצה. השאלה היא, כיצד כולנו נחיה עם הגיוון הזה? הגיע זמן שבמחנה השמרני והדתי יתנו על כך את הדעת.
הכותב הוא בעל הבלוג : על כלל ופרט
