כדתי, חשוב לי להגיד שרובנו לא כאלה.

רובנו מאמין שלהיות דתי זה קודם כל ״ואהבת לרעך כמוך״ (גם זה בפרשת ״קדושים״ כבוד הרב).

רובנו סולד משנאת אחים, וזוכר על מה חרב הבית ומה הביא אותנו לגלות.

להיות דתי זה מורשת, מצוות בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, או לתלמידו.

זה לסור מרע, לעשות טוב, לרדוף רק אחר השלום, ולהאמין בצדק. גם אם הוא לא תמיד נראה לעין.

זה לקדש את היופי שבכל פלא בריאה – גם אם אנחנו לא מבינים אותו, והוא לא מסתדר לנו עם תפיסות מיושנות.

אגב, זה גם לשים לב להבדל בין ערב חג ליום שלפניו

לפני שנתיים, כשיצאתי מהארון, פחדתי מאוד מהתגובה של העולם הדתי בו גדלתי…

פחדתי מאותן אמירות כמו של הרב דוקוב, ורבנים אחרים שיודעים רק להגיד ״אסור״.

בשנים שלי בטכניון כמעט כל דבר תורה של הרב בבית הכנסת בקבלת שבת הוקדש לפוליטיקה ולדעותיו האישיות. מ״יש גורמים שמאיימים על שלמות מוסד המשפחה״, להשוואת נתניהו למשה רבנו וגנץ ובוחריו לקרח ועדתו, והתפארות במלחמתו של הרב נגד מעונות מעורבים יהודים-ערבים ״שלא יקום הערבי בלילה וייקח סכין״.

דבר תורה, שנועד לגשר בין תפילות יום שבת, שנועד להנגיש את פרשת השבוע למעל מאה סטודנטים מתפללים, סולף והפך למופע שגרם לחלק מהסטודנטים לנוע באי נוחות, לצאת החוצה, להסתגר במושבם, או כמוני בסופו של דבר – לנטוש את בית הכנסת הזה, ולחפש דבר תורה שמתייחס, ובכן, לתורה.

ומה נשאר מהיציאה? הפתעה – חיבוק גדול מהמשפחה ומהחברים, הדתיים והחילוניים. לא כולם שמחו, נכון, אבל גם עם המיעוט המתנגד לא היה דבר שלא הסתדר בשיח. בבית הכנסת בבית עוד מבקשים ממני לעלות שליח ציבור, ובקבוצת בוגרי ביח״ד (ארגון הדתיים בטכניון) בן הזוג שלי מוזמן לארוחות שבת לפעמים עוד לפניי

זה מכעיס כשמסיתים נגדך ונגד קהילה אליה אתה משתייך, ועוד בתוך מקום שמשמש לך כבית, אבל חשוב לי שתדעו שזאת לא היהדות. זאת לא הדת, ואלה לא הדתיים..

גל אלפר הינו מוביל קבוצת הקשת הסרוגה של חברותא בחיפה.

Gal Elfer