ואראה את הסרט "ואהבת" לאברהם, ליצחק, ליעקב, לסיגל ולקבוצות רבות, ואשוחח איתם על להט"בים דתיים, ואחוש כי מתרגשים ומבינים הם. ואומר להם: שלחו את עמי, ואהבו את חבריי, וקבלו את הבנים והבנות קבלה מלאה. ואתפלא לשמוע כי ליבם, שהרגע התרחב, מתכווץ לפתע. והם אינם מוכנים לעשות צעד אחד קדימה, ולהפוך את ההזדהות למעשים בפועל.
ואתעצב על ליבי, ואתאכזב, ואחשוב להתייאש. ואביט במראה ואראה – והנה ליבי בוער מצער. בוער, ואיננו אוכל. וארים את עיניי לשמיים ואדע, כי הקב"ה הוא שהכביד את לב פרעה במצרים – והוא זה המכביד את לב החברה הדתית בישראל. ואתמהּ, למה הרעות לעם הזה? ולמה הכבדת את לב הקהל? ומדוע שלחתני? ואסיק הן אני ערל שפתיים, ואדום.
ואצא בבוקר, ואעמוד על שפת הים. וארגיש את הרוח הקרה ואת הריח המלוח על המים, ואזכר בבני ישראל היוצאים מארץ מצרים, ובמשה המדבר אל פרעה, ובעשרת המכות שנצרכו בשביל לנצח את ליבו הכבד. ואביט לאחור, ואמנה את המכות של ימינו – אלה מכים באלה, ואלה מכים באלה,
ה'דם' שניקז במלחמת ה"לא בבית ספרנו" וההתעלמות המוחלטת.
ה'צפרדעים' שקיפצו במצעד הגאווה והעלו את הנושא לדיון ציבורי בכל שנה,
ה'כינים' שקיבלו הרבנים כשהמצעד הגיע לירושלים,
ה'ערוב' שנוצר כשהילדים החרדים החלו לשאול שאלות על ההפגנות נגד המצעד וערבבו בין 'גיא צלמוות' ל'גיי מצוי'.
ה'דבר' שדיברו בכל טיפולי ההמרה והזיקו יותר משהועילו.
ה'שחין' שהחברה החלה לקבל כשהומואים דתיים רק התחילו לצאת מהארון.
ה'ברד' שיצא מפיהם של מובילי דעת קהל באמירות הומופוביות.
ה'ארבה' התקשורתי בנושא הזה שגרם לכולם להבין שההומואים הדתיים כאן כדי להישאר.
וה'חושך' שבו כולם שרויים היום – רגל פה ורגל שם, מקבלים אבל נרתעים, מחבקים אבל שותקים, מבולבלים אבל חורצים. אוהבים אבל שומרים.
והעם לא יוצא ממצרים, ומצרים לא יוצאת מהעם, וים סוף רוצה להיקרע, והר סיני רוצה להתקשט, והתורה רוצה לשמוח, אבל חושך, ושקט, ודממה. וכולם בהמתנה.
ואשוב לביתי, מחפש תשובה ולא מוצא. כיצד זה החברה הדתית שומעת את כאבנו, מבינה את מצבנו, אך מסרבת לנחמנו במעשים. ואעלה על יצועי, ואריץ במוחי את שעבר עליי, את השיח עם החברה ואת הטענה הבסיסית והחשובה מכל – כך ה' ברא אותנו. ואם תשאלו מדוע? 'סְתוֹם, כך עלה בדעתו', יהא עלינו לומר. ואסתובב אל הכר, ואדע שכך גם עליי לענות לעצמי. מדוע ה' מקשה את לב העם? כי כך עלה בדעתו, כי כך כתוב בתוכניתו. כי כך נכון לעולמו – אולי רבו עוונותינו? אולי רוצה להרבות מופתיו? ואולי מחכה שכולנו נבין את זה ונקבל באמת את מלכותו?
ממש לפני שעיניי נעצמות עד אור בוקר. אני נזכר במכה האחרונה – היא זאת ששכנעה את לב פרעה והוציאה את בני ישראל ממצרים – מכת בכורות. מתי החברה הדתית תצא מהחושך ומהגישוש אל קבלה מוחלטת בפועל? אולי, כשזה ייגע לפרעה בבנו בכורו (ויש אומרים בכור בעצמו). אולי, כשזה ייגע לבכור מבכורי החברה הדתית – כשרב גדול ייצא מהארון, או כשבן של רב גדול מאוד יצא ויצליח לעורר את ליבו של אביו – או אז יחול שינוי משמעותי ומהפכני ביהדות.
ואולי לא. אולי לא בעיתה תגיע הגאולה. אלא ב'אחישנה'. בהיסח דעת. במהירות. בהפתעה. אין לדעת. מה שכן – לא נשקוט ולא נידום עד שנגיע לארץ המובטחת.
–
חיים אלבום הוא חבר חברותא ויוצר הסרט "ואהבת".
