"חברים יקרים בני הקהילה הגאה. אנחנו אוהבים אתכם אהבה אמתית. ובאותה נשימה לא נאפשר לאלימות של חלקכם למנוע מאתנו לספר על בחירות אמיצות ועל תקווה."
מאמר המערכת של עולם קטן משבת האחרונה נחתם בפסקה הזאת.
אהבה.
"אהבה" ששולחת אותנו כבר 16 שנה לטיפולי המרה.
"אהבה" שמסבירה למה לגיטימי לקרוא לנו סוטים.
צריך כמות נכבדת ביותר של אירוניה (במקרה הטוב) או רשעות לשמה (במקרה הרע) כדי להקליד את הפסקה הזו אחרי עוד קמפיין למען טיפולי המרה ואחרי שנים רבות שבהן השתלחו מעל גבי העלון בלהט"בים דתיים בפרט ובקהילה הלהט"בית בכלל.
אבל בואו נדבר על האהבה של גורמים שמרניים-חרד"לניקים שמייחלת לגרום לנו להשתנות. אהבה שבגינה אפשר לשקר, אהבה שבגינה אפשר לגרום לאנשים לעבור טיפולים שאמינותם מוטלת בספק.
אהבה שגורמת לעיתונאי מכובד לבוז לכול כללי האתיקה העיתונאית ולפרסם "עדויות" שהוא שמע טלפונית וממספר חסום.
אהבה שכנראה עזה כמוות – כי היא באמת שולחת אנשים לשים קץ לחייהם.
האהבה הזו, למי היא? לשם שמיים או לשם האדם?
לשם היהדות או באמת דאגה כנה לפרט?
כבר 16 שנה שהתשובה היא אחת ומוחלטת – אין פה אהבה. אין פה דאגה לאדם ואין פה אפילו אהבה לשם שמיים.
אבל אני יודע איפה כן יש אהבה. איפה באמת מבינים את המשמעות הגדולה של המילה הזו –
בקהילה הדתית הגאה שזכות היא לי להימנות על חלקה. על שלל אירגוניה (חברותא, בת קול, איגי דתיים, שוב"ל, כרצונו) ועל שלל גווניה ופרטיה שעושים את הדבר הכי טרוויאלי שאפשר לעשות – אוהבים ונאהבים.
אני יודע איפה עוד יש אהבה – הורינו, אחינו, אחיותינו, גיסינו וגיסותינו, דודינו וחברינו שמקיפים אותנו ונותנים לנו אהבה עד בלי די ובכך נותנים לנו את הכוח להיות פשוט מי שאנחנו.
אני יודע שיש אהבה אמיתית גם במגזר הרבני כמו אירגוני בית הלל וצהר, רבנים ומורי הלכה פרטיים כמו הרב בני לאו ומלכה פיוטרקובסקי. האהבה שלהם נותנת לנו את הרוח היהודית, את הרוח הגבית שעוזרת לנו.
אהבה לעצמנו – אהבה שנותנת לנו ועוזרת לנו להכיר שכן, אנחנו להט"בים ואנחנו דתיים.
אהבה שעוזרת לנו לצאת מהארון ולהפסיק לחיות חיים כפולים. אהבה שבה אנחנו מפסיקים להתנצל על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו , לא מבקשים יותר סליחה כשאנחנו רואים חבר לספסל הלימודים שמוצא חן בעינינו. לא מורידים את הראש כשקוראים לנו סוטים.
לא משפילים מבט כשמדרגים אותנו כאזרחים סוג ב'.
ומעל הכול – אהבה ואמונה שלמה ביצירה הנפלאה של הקב"ה שברא אותנו כפי שאנחנו.
לפני 16 שנה לא באה לעולם בשורה חדשה של "טיפולי המרה", זה לא היה חדש. אבל כן, מהחשיכה הגדולה של לפני 16 שנה הבנו, כול אחד – להט"ב דתי כפרט – שאי אפשר לשתוק יותר, אי אפשר לצפות יותר לשתיקה שלנו – ומהחשכה הזו, של טיפולי המרה מהחושך הגדול הזה – קמה בשורה לעולם – יש להט"בים דתיים. יש אירגוני להט"בים דתיים. יש לנו משפחות וחברים שתומכים בנו. אנחנו בפנים גלויות, מחוץ לארון, איתכם מישיבת ההסדר בקרית שמונה ועד ישיבת ההסדר באילת.
ממכינת עלי ועד עטרת כהנים,
איתכם בבתי הכנסת, איתכם בעבודה, במילואים ובלימודים. הכוח הזה להיות מחוץ לארון הוא האיום הגדול ביותר מבחינתכם. פתאום יש לנו שמות, זה הבן של השכנים זאת הבת של הרב. כשיש לנו שמות ופנים – אז פתאום גם צריך לדבר על זה, להתייחס, "לתת לגיטימציה" – ואז הפיתרון הכי קל ופשוט מבחינת השמרנים והחרד"לים – תשתנו, טיפולי המרה.
אז לא. טעיתם.
הכוח כבר לא בידיים שלכם. לא תוכלו למחוק את מה שהיה ולא תוכלו להכניס אותנו בחזרה לארון.
תתמודדו – כשם שרבני הקיבוץ הדתי ורבני צהר מתמודדים.
תתמודדו כשם שעשו הורינו, משפחותינו וחברינו.
ההתמודדות הזאת הביאה לקבלה ולאהבה.
זאת האהבה האמיתית. האהבה הזו נותנת לנו חיים. נותנת לנו זוגיות ומשפחה (כן, עם זוגות מאותו המין).
אנחנו בחרנו בחיים, לכן רבש"ע מאיר לנו את הדרך, לכן הציבור הדתי כל שנה פותח לנו עוד ועוד דלתות. וככה נמשיך לצעוד.
