"יציאה מהארון", "גאווה", מצעד, דגלים… ככלל, לא מתה על זה. אבל כפרט, כאמא, בא לי להשוויץ. הבן שלי, הַלל, איש צעיר, מדהים (אין לתאר!!!), ואנחנו איתו, משלימים שלב א' של "יציאה מהארון". (שלבים ב' והלאה… עד 120. יציאה מהארון היא תהליך אינסופי). אז כן, בא לי להניף דגלים ולארגן מצעד הצדעה לבן הפרטי שלי. והגאווה… הו, הגאווה הזאת שאני כ"כ גאה בו! הלב צר מלהכיל.
בן 22, השתחרר מהצבא לפני כשלושה חודשים. אנחנו, אבא שלו ואני, יודעים שהוא הומו כבר שבע שנים. רק קצת פחות זמן ממנו עצמו. הוא לא סיפר לנו, גילינו בעצמנו בניסיון לפענח שינויים קיצוניים, מפחידים למדי, באישיות של הילד בן ה 14 שהיה אז. מהרגע הראשון אמרנו לו "בבית שלנו זה בסדר גמור! אנחנו אוהבים אותך הכי בעולם!" ובכל זאת לא נמנעו ממנו כל הקשיים, הייסורים, השנאה והתיעוב העצמי. שנים מאתגרות. תקופות מפחידות ממש. כהורים, כל מה שיכולנו לעשות זה להכיל את זה. ולמסור בכל דרך מסרים של קבלה מוחלטת, ללא סייג. (כולל כתיבת טורים מתלהמים, משתלחים, מכסחים כל מי שמעז לכנות הומואים בשמות גנאי. היחס להומואים וההתייחסות להומוסקסואליות הפכו אצלי לאבני בוחן-מציאות-אישיות-ותקשורת עם הזולת.)
כל השנים האלה חששתי שח"ו יקרה לי משהו לפני שאספיק להגיד להלל מה אני מאחלת לו (כל השנים שעברו הוא לא רצה לדבר על זה אתנו וכיבדנו את זה. להוציא מצבים בודדים של נפילות קשות). ועוד חששתי, שח"ו יקרה לו משהו לפני שהוא יצליח לאהוב את עצמו ולהיות בן חורין. לפני חודש, לקראת השחרור, הרשיתי לעצמי להגיד. הלל היה אז כבר נכון ומוכן לשמוע. להגיב. לפעול.
התהליך (בליווי מקצועי) התחיל באופן מיידי (ובלתי צפוי! למה דווקא רגע לפני שבוע הספר??? מה בוער???). קודם סיפר לאחים הגדולים. הלב שלי התפוצץ מגאווה בימים האלה. איזה תותחי על גדלו לי בבית. איזו אהבה! קבלה! (טוב, לא באמת ציפיתי למשהו אחר. ובכל זאת…) אח"כ חברים, אחים צעירים (עכשיו זה בעיקר מביך להם, אולי, אבל בעתיד הם יעריכו את זה שהלל כיבד אותם מספיק וסיפר להם. במילים פשוטות, ברורות). עוד חברים. ומשפחה מורחבת. גם הורים ואחים צריך לדעת לבחור! גאה במשפחה שלי.
זהו… עכשיו תור המעגלים הרחבים יותר. לא מיותר לציין שקיבלתי רשות מהלל לפרסם את זה כאן, כך. כל-כך הרבה אנשים שאנחנו רוצים שיידעו, אבל אין בנו את האנרגיות הדרושות כדי לעבור אתכם אחד, אחד. התהליך, שככל שהוא משחרר ומטעין כוחות מחודשים והמון אהבה, הוא גם מתיש וקשה מהרבה מאד בחינות.
מעולם לא חששתי מפני העתיד וגם עכשיו איני חוששת כלל. צפויים להלל, כמו לכל אחיו, חיים מלאים ושמחים. אהבה, משפחה, יצירה, פרנסה. שפע רב בכל העולמות.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
—
יעל משאלי, סופרת, אם לשבעה ילדים.
הפוסט התפרסם בדף הפייסבוק שלה.
—
כתבות נוספות בגליון תשע"ג של "חברותא בריש גלי" יפורסמו בימים הקרובים:
- למילים שלכם יש משמעות – דניאל יונס יו"ר חברותא
- הוכח תוכיח – הרב יהודה גלעד
- חיצי גיבור… עם גחלי רתמים – הרב בני לאו
- מחירה של אדישות – הרב סטיב גרינברג
- לכו בנים – חיים אלבום
עיזרו לנו בהפצת המסרים ובחלוקת הגליונות – למילים הללו יש משמעות, תנו להן הד!
