פרידה מתחילה במבט הראשון: הבחור הממשי שמולך ובחור החלומות שדמיינת לך – נפרדים ומתחילים לרוץ בכיוונים מנוגדים, כמו במסיבת התה המטורפת של מלכת הלבבות, וצריך לבחור במי מהם אתה רוצה להיאחז ואין זמן להחליט כי מהר מאוד שניהם נעלמים מהעין. אם לא הספקת לבחור, בסוף תישאר לבד.

גם בכתיבה וגם בבחורים, צריך ללמוד לוותר על המושלם. בכל פעם שאתה מתחיל לכתוב, אתה קצת נכנע: אתה כולא רעיונות לא מושלמים בתוך מילים לא מושלמות, ושולח החוצה. צריך עצבים של ברזל בשביל להיכנע כל הזמן ולא להתייאש. אני די שונא לכתוב, בעצם. כמעט כמו שאני שונא לצאת לדייטים.

כל טור הוא כמו דייט ראשון. חיוכים נבוכים, שיעול זהיר, שתיקות. אתה אף פעם לא יודע מה להגיד ומה עדיף להסתיר. איך להתחיל, בעצם? מה זה אומר עליי? יצאתי אידיוט בפסקה הקודמת? אני לא מפסיק לקשקש? עדיף לשתוק.

אבל השתיקות מביכות.

(מה אומרים עכשיו? על מה כותבים? אפשר לחייך, אפשר להתקרב, אפשר להיסגר בתוך עצמך ולחכות לגשם.)

למה עושים את זה, בעצם? כותבים אולי יגידו שהם עושים את זה בשביל הכתיבה, או למען האמנות. אל תאמינו. למען האמנות אפשר אולי לכתוב את "בעקבות הזמן האבוד" בעליית גג צרפתית עם ריח של עובש. מי שכותב טורים ניסיוניים באינטרנט בסך הכל מחפש אהבה.

(ואתם קמצנים להחריד באהבה הזאת, אם יורשה לי לומר. במשפחה אוסטרו-הונגרית במאה השמונה עשרה אפשר היה למצוא יותר אהבה למטר רבוע. אם הייתי גדל באתר של ״חברותא״ מן הסתם היו מתפתחות לי טראומות לכל החיים. אני לא יודע כמה אנשים באמת קראו את הטורים שלי, אבל רובם כנראה לא דמיין אותי בצד השני של המסך, מחכה לתגובות כמו שיאנה מחכה לטלפון מפימה, "תתקשר, אידיוט! תתקשר!", כמו חמור בפינת ליטוף בקיבוץ שהופרט, כמו נעליים.

ואם כן דמיינתם, אתם סתם סאדיסטים.)

פרידה היא לפעמים דרמטית. מישהו בוכה, מישהו אוסף דמעות כמו מדליות של רגשות שבורים. פרידה היא לפעמים כשלא אומרים כלום במשך הרבה זמן: אי-אפשר להצביע על הרגע המדויק, אבל משהו נשבר. כמו תנועת יבשות: זה הזמן, זה הים, זאת התהום אשר בינינו.

פרידה היא לפעמים טעות. לפעמים אתה מבוהל כל כך ממה שקורה, עד שנדמה לך שעדיף לבד. כשאתם ביחד, החדר כאילו מוצף. כל חדר. הכל שונה ומסתורי וצבעוני. להקות של רהיטים שוחות סביבכם במופע אקרובטי מרהיב. ״זה לא בסדר, כל הבזבוז הזה,״ חושב בך איזה פקיד נרגן וסוגר את הברז.

הכל יחזור למקומו, אבל יישאר רטוב. דברים ייראו אחרת מחוץ למים, ויהיה הרבה זמן לחשוב. אולי גם להתחרט.

סיפרתי את זה, כרובי

בחגים עשיתי עוד כמה צעדים קטנים בכיוון הבלתי נמנע: סיפרתי לאח שלי שאני הומו. התכנון המקורי היה לעשות את זה כבר בראש השנה, כשכל המשפחה ממילא מוחזקת בכלא כפוי לשלושה ימים. חשבתי להיות ספונטני: "אגב, אני הומו. אז מה?” איכשהו לא מצאתי את הזמן. דחיתי ודחיתי, וככל שדחיתי, ככל שחיפשתי הזדמנות, הפכה הסיטואציה להיות דרמטית בעל כורחה. בעל כורחי.

בסוף לא אמרתי כלום. כל שתיקה רגעית, כל שיחה אגבית, כל כחכוח בגרון, כל "א… אני רוצה להגיד לך משהו," היו בלתי הפיכים. זה היה מפחיד, מסוכן, מעיק.

אבל זה קרה.

"אני הומו," אמרתי.

הוא אמר, "אני יודע."

כשהייתי קטן היה לי ספר של כרובי, שנקרא "המפלצת שבסוף הספר הזה". כבר בעמוד השני כרובי שם לב לכותרת: הוא מתחיל להתחנן לקוראים שלא יהפכו עמודים, כי כל עמוד מקרב אותו לסוף של הספר הזה, ובסופו, כאמור, יש מפלצת. הוא בונה חומות, עורם קרשים ומהדק מסמרים ובכל פעם אנחנו הופכים את הדף והורסים לו הכל. בדף האחרון הוא מתייאש; "הדף הבא הוא הסוף של הספר הזה, ויש מפלצת בסוף הספר הזה" הוא מתחנן, "אני כל-כך מפחד! בבקשה, אל תהפכו אותו, בבקשה-בבקשה-בבקשה!"

(ואנחנו הופכים. קוראים, כבר אמרתי, הם סאדיסטים חסרי בושה.)

בסוף, כמובן, אין כלום. כרובי הוא המפלצת שבסוף הספר הזה.

…מצד אחד, אין מה לפחד. אנחנו ממציאים לעצמנו מפלצות, מדמיינים איך משהו איום ונורא ייצא החוצה אם רק נעז להפוך את הדף. אבל אין שם אף אחד, רק אותנו: אנחנו המפלצת של הסיפור שלנו. כמה שלא ננסה להתחמק, זה מה שנגלה בסוף. ובעצם, זה לא הופך את זה למפחיד פחות.

מה זה בעצם מקלף ינשופים?

ולפני סיום, חוב של כבוד:

התגלית התרחשה בשנה השנייה שלי בצבא, במושב האחורי של איזו טיולית. גמרנו לקלל את האמהות של כולם ואף כיסינו את תחום המחקר של הפלוצים, כך שבאופן טבעי התחלנו להשליך זה על זה כינויים של הומואים: אוחז משקופים, מאכזב הורים, הופך תחתונים. זה היה י׳, אני כמעט בטוח, שפיצח ראשון את החוקיות הלשונית-פיסיקלית של הכינויים: פועל (בינוני, זכר) + שם עצם (רבים). נסו בעצמכם: כמעט כל צמד מילים כזה יישמע כמו תיאור שנון למדגדג ארנבים, כלומר, הומו. אפילו ״מעדיף נשים״, באינטונציה הנכונה, נשמע גיי באופן  מחשיד. אגב, חוסר הפשר של ביטוי מוסיף לו נופך מפוקפק חיוני, קרי ״מדגדג אתרוגים״ נשמע הרבה יותר הומואי מאשר ״מתקן מחשבים״, למשל.

כשכתבתי פעם, הייתי ״ינשוף״. זה היה סודי וטחוב. הטורים שכתבתי כאן, הדייטים הספורים האלה, היו ניסיון משונה להתקלף. אני מקווה שיצאתי הומו.