אני מראה לכולם את הרגשות החבויים בתוך טקסט יבש, אני יוצר מתוכו עולמות. אני בונה נוף שלם מבד וזרקורים, ומחיה דמויות שקיימות לכמה שעות לפני שהן נעלמות אל תוך החשיכה.

מדובר בתיאטרון והכל בכאילו, והקטסט היבש הוא של שייקספיר או של מולייר. סך הכל דף עם מילים, שלרוב נכתבו לפני שנולדתי. טקסט של תיאטרון מתעסק בקשרים בין אנשים, ברצונות שמתנגשים ובדמויות מוקצנות שקיימות רק על במה לצד דמויות שנראותכאילו באו ישר מהחיים שלך. אבל איך אפשר להגיע לכל זה מהטקסט? סך הכל מילים על דף, ובשונה מרומן, אין עמודים של תיאורים כדי לעזור לבמאי לדמיין איך הארמון של 'המלט' נראה, או לרמוז למעצב/ת מה לבש המשרת של 'החולה המדומה'.

כיוצר תיאטרון, אני לא יכול לקבל את המחזה ולהעביר אותו ישר לנגר שיבנה תפאורה. לשמחתי כאמן, אין בדף הראשון של 'המלט'שרטוט של מדרגות ודלתות; שקספיר לא צירף מפתח קטן של איקאהלהרכבה עצמית. אני וצוות היוצרים מחליטים מה הלב של המחזה – "להיות או לא להיות", למשל – ואז חושבים לעצמינו מהו הארמון הכי "להיות או לא להיות" שיש. אולי יש בו הבדלים מאד חדים בין אור לצל. אולי זה ארמון שנראה נוכח וכבד, אבל יושב על צוק ועושה רושם שתוך שנייה הוא עלול ליפול לתוך הים ולא ישאר זכר לקיומו. ואולי להמלט פשוט יש אייפוד ואוזינות לבנות באוזן, ככה שאף פעם לא ברור אם הוא מקשיב לאמא שלו או לא, אם מחשבותיו נמצאות בהווה או מרחפות מעבר לים לתוך העתיד המעורפל שלו. אנו מכניסים את הטקסט לתוך החיים שלנו, ושמים בתוכו את הדברים שחשובים לנו בחיים, את מה שמלהיב או מסקרן אותנו.

יש משהו נוסף, אחר, שבו אני מתעסק, משהו שאני עושה כל יום– אני מתמודד עם טקסט ישן שחשוב לי יותר ממחזותיו של שייקספיר. התפילות שאני מתפלל לא נכתבו על ידי, חוברו הרבה לפני שנולדתי ומבטאות רעיונות בעזרת עולם מושגים זר לי. והמילים? הן אותן מילים. נכון שלפעמים ישכמה תוספות ושינויים שצריך פתאום לנסות לזכור ואפשר לשחק משחק של 'תפסוני' לראות מי שכח מה והאם "חוזר" או "אינו חוזר". אבל אחרי כמה שנים גם לזה התרגלתי והייתי תמיד מנצח ב"משחק", זוכר מה להגיד ומה להוסיף, וחוזר להרגיש מרוחק ומשועמם מהתפילה.

איך אני גורם שהתפילה תיגע בי, ובזכות זה, אוכל לגעת ברוח, להתקרב למקום ולמקור? ההקבלה לעולם התיאטרון נשמעת לי מסוכנת– אני מפחד להודות שאולי התפילות האלו הן הצגה, אני נרתע מהאירוניה בכך ששיעורי משחק, בידור והעמדת פנים יכולים להביא לחוויה רוחנית יותר עמוקה ואמיתית. אבל כשאני מבצע את הכוריאוגרפיה שעברה מדור לדור, שלושה צעדים אחורה, שלושה צעדים קדימה, ולוקח נשימה עמוקה כמו בשיעור פיתוח קול, אני משתמש באותו טריק שאני משתמש בו כבמאי כדי לרגש את הקהל. בזכות הכנסת עולם המושגים שלי, אִזכּוּר הדברים החשובים לי, יש פתאום משמעות למילים שכל כך הרבה כבר לחשו – "ה' שפתי תפתח / ופי יגיד תהלתך".

בימים הנוראים הכל נהייה חד יותר. הארמון מאיים לקרוס, הטקסט נעשה ארוך יותר והנשימות עמוקות יותר. העתיד נהייה מעורפל יותר – מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, "להיות או לא להיות". אבל היצירה שלי לאורך השנה עוזרת לי להאיר את השחור והלבן של אותיות המחזור, ולראות את קשת הצבעים שיש בתוך הלבן ואת עומק השקט שיש בשחור. אני מכניס את התפילה לתוך העולם שלי, ובזכותה יוצר עולמות.

עלי קפלן ווילדמן הוא חבר בוועד חברותא והוא הרוח החיה מאחורי קבלות השבת של חברותא המתקיימות מדי חודש בירושלים. אתם מוזמנים בחום. לפרטים פנו אל עלי: eli@havruta.org.il.

–

על עלון בריש גלי תשע"ד (מאת יו"ר חברותא דניאל יונס):
מאז הקמתה של 'חברותא', וככל הנראה מאז ומעולם, שאלנו את עצמנו, כהומואים וכדתיים – מה מקומנו בחברה? מה עלינו לעשות כדי שבכל זאת, ולמרות הכל, תסכים החברה בה גדלנו להמשיך ולהכיל אותנו, ועם זאת להישאר נאמנים למי שאנחנו?
אין ספק שחלה תמורה משמעותית ביותר בשנים האחרונות, ועצם הופעת גיליון זה כבר שנה רביעית ברציפות מעיד על כך, אך עם זאת קולם של הדוחים אותנו בשתי ידיים עוד ממשיך להישמע ולהדהד. האם לא עשינו די? האם החובה להשתנות חלה רק עלינו, השונים?
בגיליון זה אנחנו רוצים להראות את הדיאלוג שבין הפרט לבין הקהילה. לתהות מה יכולה הקהילה לעשות על-מנת שכלל פרטיה ירגישו בה חלק, ולא רק מה עלינו, כפרטים, לעשות בכדי להשתייך לקהילה. בערב יום כיפור, עוד לפני ששערי שמיים נפתחים, נפתחים שערי בית הכנסת והמוני בית ישראל מתכנסים, מצטופפים ומתפללים כאיש אחד. תנו לנו להצטופף עמכם, היום, ולאורך השנה כולה.

עוד בעלון בריש גלי תשע"ד:
שביל הבריחה – מאת אליק אוסטר
כי לכל העם בשגגה – מאת אריאל פיקאר
על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי – מאת חנה פנחסי
הולך נגד הזרם – מאת נדב