אני מטייל לי כרגע בעולם בסופה של שנת שליחות, ואני חושב הרבה. השלווה של דרום אמריקה פתחה לי את הלב, וכך, שעות של נסיעות בין עיירות וכפרים בפרו, העניקו לי את הזמן והפנאי להעלות את הדברים על הכתב כפי שמעולם לא קיבלו ביטוי משמעותי שכזה.
השנה הגעתי לנקודה מאוד חשובה ביציאה שלי מהארון, ולכן אני חושב שאני יכול לחלוק אותו. זו הזדמנות לקבל הצצה לקהילה הגאה דרך יומן מסע אישי. כתבתי על ההתלבטויות, האתגרים והניצחונות, והדרך שעברתי. אני כותב את הסיפור שלי כדי לשתף גם את חברי בקהילה אבל גם סטרייטים, כדי שבפעם הבאה שיהיה לכם חבר הומו או בת משפחה לסבית תדעו יותר איך להבין, לשמוע ולקבל אותם. הומופוביה היא עלבון, ועלבון גורם לנזק. בואו נמנע אותו.
בגיל 24 בתחילת השנה השנייה שלי בלימודים, הבנתי שאני רואה את העתיד המשפחתי שלי באופן שונה משאר החברים שלי. הבנתי שאין טעם להמשיך לצאת עם בנות המין השני כמו שעשיתי עד אז, "אני רוצה זוגיות עם גבר" אמרתי לעצמי. החברים הטובים שלי בלימודים היו משתמשים בביטוי "יא הומו" 20 פעמים ביום, מבלי להבין מה הבעיה. חששתי לספר לחברי הדתיים, אבל גם לחבורת מצ'ואיסטים שמריירת על בלונדיניות בסקיני, לא היה נשמע לי קל.
אמא שלי מגיעה ממשפחה מאוד שמרנית, אבא שלי הרבה פחות. מבחינת אמא שלי הדת היא האמת המעצבת את חייה, והומואים זה משהו שרחוק ממנה מאוד. אבא שלי לעומת זאת הרבה יותר פתוח במחשבה שלו, והוא מאמין גדול בחייה ותן לחיות.
לפני כחמש שנים התחלתי לספר לחברים קרובים וקיבלתי את תמיכתם. חוץ מחבר אחד, שעד היום אני די בטוח שהוא הומו בעצמו. לפעמים סיפרתי לחברים בהתכתבות בפייסבוק, לפעמים הייתי משוחח איתם על בירה. בשבילי זה היה אישיו, אבל לרובם, זה היה סתם עוד נתון עלי. סבבה, אתה הומו, תעבור הלאה, אוהבים אותך, הכל טוב.
בשנה שגרתי בתל אביב, יצרתי חברויות עם חבר'ה מהקהילה הדתית הגאה. לראשונה הרגשתי אחד בין שווים. לראשונה, יש לך חברים שמבינים באמת את המקום המורכב שאדם בארון נמצא בו. רובם עברו את אותו הדבר, בדרך כזו או אחרת. הרגשתי שאני יכול לשתף את סיפורי הדייטים שלי כמו כל אחד אחר בשולחן שבת בדירה הקטנה שלי.
המסע לפולין חידד אצלי את הנקודה שעלי לדבוק במי שאני – יהודי, ישראלי והומו, חיכיתי להזדמנות לספר להורים ולמשפחה. ובינתיים המשכתי לספר את סיפורי לחברים מהלימודים, לאחיות של אבא שלי, לחברים מבני עקיבא, לבני-הדודים. החבר'ה מהלימודים התחלקו לשניים, הבנים היו מופתעים יותר, והבנות פחות. אבל המשכנו לקרוא אחד לשני יא הומו. זה כבר היה בלתי נמנע.
כשסיפרתי לדורון בן דודי, זה היה בערך בחודש מאי, והוא ציטט לי את השיר: "עד סוף הקיץ אדע את התשובה", עד סוף הקיץ אתה מספר להורים, הוא אמר.
אזרתי אומץ, והזמנתי את ההורים שלי לשבת קיצית בתל אביב. לקחתי אותם למניין של יחד, מניין שרבים מהמתפללים בו הם מהקהילה הגאה. סימנתי להם, "אתם רואים, החזן, הוא גיי. וזה שיושב שם – זה הילד שלו", "אתם רואים את ההיא? גם היא מהקהילה". הם לא ממש התייחסו למידע הזה. אמא שלי רק הופתעה למה הנשים שרות בקול רם כל כך…
הגיעה סעודת שבת. אכלנו די בחושך, כי אין שעון שבת בדירה, ואוכלים וישנים באותו החדר. ככה זה בתל אביב בדירת סטודנטים. אחרי הסעודה אמא שלי הייתה עייפה והלכה לישון, ואני ואבא שלי החלטנו לצאת לטייל על החוף. בלי כל כך הרבה כוונות מראש, אמרתי לו: "אבא, אתה זוכר שסיפרתי לך על ליאור?! אז ליאור ואני לא היינו רק חברים, היינו חברים-חברים", לאט לאט הסברתי לו מה אמרתי לו בעצם, ואז הוא ענה, "בא נמשיך עם החיים שלנו כאילו לא אמרת לי כלום עכשיו." הסברתי לו שאין שום סיכוי, כי מבנה החיים המשפחתי שלי שונה, וחשוב לי שהוא יהיה חלק מזה.
חזרנו לדירה, בתחושה כבדה, והלכנו לישון. קמנו בבוקר, אמא שלי עוד לא ידעה איזה מטען אבא סוחב איתו מהלילה הקודם. התארגנו והלכנו להתפלל. הלכנו למניין איחוד עולם, ושם כיבדו את אבא שלי בעלייה לתורה. כשירד מהבימה, הוא לחש לי: "גם אמא של יגאל עמיר, אוהבת את הבן שלה, ולעולם לא תוותר עליו". הציפו אותי רגשות מעורבים, מצד אחד אני מקבל פה גיבוי חד משמעי, ומצד שני, מה הקשר בין הומו לאדם הכי נתעב בציבוריות הישראלית?!
אחר הצהרים של השבת החמה והארוכה הזו הגיע, ואבא כבר סיפר לאמא את העניין… אכלנו משהו, וירדנו שוב לחוף. בזמן שקיעה עמדו במרחק לא רב מהם שני גברברים שהתנשקו מולם. אני, שהייתי קצת נבוך בשביל ההורים שלי, ידעתי שאם זו הייתה נשיקה בין גבר לאישה זה היה טבעי בשבילם, ובשבילי זו הסיטואציה הטבעית.
בצאת השבת הם ארזו את הדברים שלהם, ונסעו חזרה למקום המוכר להם יותר, הבית, ראש העין. רגע לפני שהם עזבו, ראיתי את האכזבה, את העצב. אמרתי להם "תנוחמו מן השמיים", וידעתי שתקופה ארוכה ולא פשוטה עומדת לפניי.
בשבוע שלאחר מכן, סיפרתי לאחותי ואחי הגדולים. אחותי שבתחילה קיבלה את זה לחלוטין, הבינה שזה לא פשוט לה עם החיים השמרניים של הישוב בו היא גרה, ומשפחתו של בעלה. בעלה קיבל אותי טוב מאוד, ואנחנו די פתוחים בעניין, רק אמר שהוא מעדיף שהילדים שלו לא יחשפו לזה.
אחי הגדול היה מקסים, וכתב לי הודעה שלאף אחד לא מגיע לסבול. לאחר מכן הוא אמר לי, שהסיטואציה מזכירה לו את הסרט אמריקן ביוטי – נראה שיש משפחות המתנהלות למופת ואף אחד לא יודע כמה כאב יש מתחת למציאות היפה. אחי הגדול סייע לקשר ביני לבין ההורים.
לשני האחים הקטנים שלי סיפרתי לאחר תקופה ארוכה, ההורים ביקשו ממני לא לספר להם בכלל. האחים הקטנים ממני לא עשו מזה סיפור גדול. הייתה להם אמירה של, תהיה מה שבא לך, אך בוא לא נדבר על זה יותר מידי.
ואז התחילה תקופה לא פשוטה של ההתמודדות של ההורים שלי עם אובדן החלומות שלהם ממני. אמא שלי אמרה לי שיש שלושה הומואים בכל ראש העין, ואחד מהם זה הבן שלה. היא לא חסכה ממני שום פירוט לכאב שלה ושל אבא שלי. ואבא המקסים שלי שתק. כאב ושתק. אבא שלי תמיד אמר בשם אמא שלו זכרונם לברכה, צריך לקרב ולא לרחק, וכשיש מקום בלב יש מקום בכל מקום. לאבא שלי תמיד היה לב ענק לכולם, אז ברור שיהיה לו לב ענק לבן שלו.
"מאכזב הורים" הוא אחד הכינויים הכי אכזריים שיש להומו. וככה הרגשתי. הרגשתי שכל מה שבניתי מולם הכל מתפרק. זו הייתה תקופת בחינות סמסטר קיץ שנה ב'. ירדתי משמעותית בלימודים, אבל אספתי את עצמי, עשיתי מועדי ב', עבדתי הרבה, וחזרתי לאט לאט למסלול.
עם כמה שהמצב לא היה פשוט להורים שלי, המקום שלי בבית לא השתנה. המאבק היה על הקשר בנינו. שאפתי להגיע למקום הזה שהם יהיו חלק מהותי מהחיים שלי, כפי שהם חלק מהחיים של האחים שלי.
מאז אותו הקיץ עברו 4 שנים, ומעולם מעולם לא ויתרתי על המשפחה שלי ובמיוחד לא ויתרתי על הקשר שלי עם ההורים. ומצד שני כשהם לא הסכימו שאביא חבר גיי לסעודת החג שלנו, אמרתי אין בעיה, אבל אני לא נשאר פה בחג.
היו לנו הרבה שיחות בעניין, בעיקר כדי שיבינו שיהיו לי ילדים ומשפחה במבנה כזה או אחר. אמרתי להם חד-משמעית שלעולם אני לא אוותר עליהם, ולא אוותר על להיות שווה לאחים שלי. אין שום סיבה שאקבל יחס שונה ונחות.
הכי ביקשתי שיפסיקו לחשוב מה השכנים אומרים. מאוד חשובה להם המערכת החברתית שלהם, אבל הקשר עם הבן שלהם צריך להיות יותר חשוב. כשיראו שאתם שלמים איתי ובחירותי, חבר שלכם לא ייתן לכם להרגיש לא נח. ואם הוא נותן לכם להרגיש לא בנוח, כנראה שהוא לא חבר שלכם.
לפני כשנתיים החלטתי לעזוב את תל אביב ולגור בלוד בפרוייקט "עושים שכונה". הקמנו קהילה של סטודנטים והתנדבנו בעיר. נוכחתי לדעת שכדי להיות שווה בין שווים, אני לא צריך שכולם יהיו כמוני, אני רק צריך שכולם יקבלו את השונות ונחייה איתה בשלום ובשותפות. הייתה לי שנה מדהימה שם. ולא הרגשתי צורך להסתיר את הזהות הלהט"בית שלי. החבר'ה בלוד הכירו את הגברים שיצאתי איתם, וידעו לייעץ כשצריך.
השנה עבדתי מטעם הסוכנות היהודית בארה"ב. הייתי צריך לעכל את כל השינויים שעברתי בשנים האחרונות והתקופה הזו הגיעה בזמן נכון. אולי זה המרחק שהיה בינינו, ואולי אלו סיבות אחרות. בסביבות חודש מרץ, אמא שלי התקשרה אלי "אדיר, החלטתי, אתה יותר חשוב לי מכל שכנה זו או אחרת, ואלו הבחירות שלך ואני סופית מכבדת את זה". התהליך הארוך הגיע לנקודה חשובה זו.
לאחרונה, גיליתי שהשכן שלנו גם הומו. אמא שלו חברה טובה של אמא שלי, והם כבר ישבו לשיחה על זה. עולם קטן. אמא שלי גם חברה של אמא אחרת מארגון תהל"ה, וההורים שלי רוצים ולא רוצים להגיע למפגשים החודשיים של הארגון.
קרה פה משהו משמח. נלחמנו על הקשר בינינו, והצלחנו!
בקשר ליציאה מהארון מול התלמידים שלי בחטיבה שבה אני מלמד, דיברנו בכיתה כל כך הרבה בגנות הומופוביה וגזענות, שכבר לא היה צריך להכניס את עצמי לסיטואציה בעייתית של יציאה מהארון ברורה מול ילדים בכיתה ה' משכונה שמרנית מאוד בנתניה. לפעמים, אפשר גם להאמין במהפכות שקטות, בדרך עדינה ומדויקת יותר.
כיום אני שלם עם ההחלטה לחיות חיים הומוסקסואלים עם כל האתגרים הכרוכים בכך. אם מישהו היה מביא לי כדור שהיה ביכולתו לשנות את הנטייה המינית שלי, הייתי מסרב. זה חלק ממני, וכנראה שלא הייתי אני בלעדי זה. הבעיה של הומופובים היא שלהם, הם אוגרים שנאה בתוכם.
עם זאת, כאמור, יש לקהילה הגאה אתגרים המיוחדים לה, ואני רק יכול לקוות שגורמים עוינים לא יוסיפו לאתגר אותנו בשנאת החינם שלהם.
