יום הזכרון הטרנסי וקשה לי לשכוח. אני חושבת רבות על הקהילה שלי ומתעוררת בי החרדה בחזה בכל פעם שיוצא לי להסתכל על האלימות שאנחנו חווים. כל יום מחדש בשנה האחרונה הטרנספוביה בוערת ומתפשטת כאש בשדה קוצים. הרעות החולות מפיצות טרנספוביה חוקתית וממסדית, תקשורתית, מילולית ופיזית. ואני נותרת לי עם אותה החרדה המעיקה ומיד מתעצבת כי אני מבינה שזו היא אותה החרדה שפגשו בה חבריי וחברותיי מהקהילה הטרנסג׳נדרית שמצאו את מותם.
העצב עובר והגוף מבין שזה גדול עליו אז הוא ממיר את העצב לזעם ואני מבינה שאני אבלה שתקועה על שלב הכעס יותר מדי זמן. יותר משאני מתיימרת להבין מה גורם לאנשים לקום בבוקר ולבחור בשנאה של ציבור מועט ונדכא גם ככה, אני מתיימרת להבין את השתיקה. רק אתמול יצאה כתבה על ״היותנו מגיפה״ וניסיון ליצור חוק טרנספובי ובחדשות קראו לנו פגועי נפש ואין סוף לדיסאינפורמציה והם מנצלים את זה שאי אפשר להגיש תביעה על ציבור. למה אנחנו שותקות אל מול כל הארגונים הסרוחים ולא יוצאות כנגדן בצעקה? למה אנחנו נותנות להם לפגוע בנו בקלות כל כך? דמי אחינו צועקים מן האדמה ואנחנו שותקות.
אל לכל אדם שקורא זאת לשכוח. עלינו לזכור את אחיותינו ואחינו הטרנסים שחוללו מהפכה בחייהם ובמותם. על הקהילה הגאה מוטל לזכור כי אין קהילה גאה בלי טרנסימות. על כלל האנשים מוטל לזכור כי לתמוך באנשים טרנסים זו חובה מוסרית.
והואיל וכבר פשט המנהג ואין
