בבוקרו של יום א' דחוה"מ פסח, עזבתי השכם את ביתי, נשקתי לחתולתי לשלום ויצאתי על עבר הלא נודע. לאחר נסיעת רכבת מבאר שבע סיטי – עיר האורות, נחתתי בתל אביב שם אספני ה"ה ברגמן ברכבו המפואר – ולדרך.

הדרך חלפה ביעף ונופי ארצנו הירוקים ליטפו את הקולות היוצאים מיישומון הווייז. עקבנו באדיקות אחר ההנחיות ולאחר שעתיים של נסיעה הגענו בבטחה אל המקום הלא נכון. מסתבר שישנם שני צמתים המתהדרים בשם "צומת מירב" ואנו הגענו אל זה הנמוך יותר. אולם לא אמרנו נואש (זה יגיע מאורח יותר) וטיפסנו ברכב אל הגלבוע למעלה. משהתקרבנו עילם המזוקן הצביע עבורינו לעבר החניה שם כבר היו כל המי ומי המתכוננים ליציאה למסלול. אמנם הגענו אחרונים, אולם זה לא עצר בעדנו וכעבור הרף קצר כבר היינו מוכנים על תיקנו, בקבוקנו וקם הגנתנו.

המסלול החל בינות לצמחיה עבודה וסימן מה שציפה לנו בהמשך הדרך: פרחים אינספור, ירוק למלוא העין ותועפות קוצים השורטים את הברכיים. הדרך ירדה במתינות במורד ההר, ואז פחות במתינות ואחר כך גם עלתה (להפתעתנו) וכך עוד פעמים מספר לאורך הדרך. משזיהה אלעזר, מדריכנו המסוקס, פינת שביל שהזכירה קצה קצהו של צל, מיד עצרנו כולנו לפעילויות משותפות. נעשה מעגל (או יותר נכון סדרה של מתומנים) בו, לשם ההכירות, כולם הציגו את עצמם ומאין באו, על מנת שיקל עלינו לשכוח מיד את שמותיהם. בהמשך צפינו על נוף העמק ועל החסידות האציליות שחגו מעליו משל היו נשרים שאך מצפים שנתעלף מן החום.

הדרך המשיכה בינות לצמחיה הירוקה ולפרחי האביב המרנינים. הנוף מן המסלול היה אכן עוצר נשימה והשביל הצר שנע על שפת התהום היה עוצר לב. הדרך אמנם היתה ארוכה, אך זה רק אפשר לנו לשוחח עם חברים רבים למשך זמן ארוך (מאד). שמחתי מאד לפגוש חברים מוכרים וגם חברים שיש עוד להכיר ולבלות עמם חלק מן המסלול בשיחה ובהיכרות (וברכילות משובחת). חושבנו שלא אטעה אם אומר שזה היה החלק המשובח ביותר בטיול.

כאשר זיהינו את העץ היחיד במסלול כבשנוהו מיד וקבענו בו במקום את סעודת הצהריים הקלה שנשאנו עימנו. שם שמענו הסבר מאביעד על המסלול ועל ההיסטוריה של הר הגלבוע, ואף שמענו דבר תורה משובב לב. כה רבה היתה שמחתנו בצל החרוב שלא שמנו את ליבנו לעלם הצעיר (והחטוב) שהשתחל, שלא בכוונתו, אל בינותינו. כך, כשעזבנו את העץ, הותרנו אחרינו בייני"ש הלום רעם שראה אל מול עיניו יצורים אגדיים המכונים "הומואים דתיים" ונותר מאחור לספר על כך לחבריו המתקשים להאמין.

בהמשך ירד המסלול אל ערוצו של נחל צביה ובו ירדנו, או שמא נכון יותר לומר התגלגלנו/החלקנו, בעודינו אוחזים נואשות בסלעים ובמאחזי היד ההפכפכים, אל תחתית ההר. דומני שנחל צביה לבדו אחראי לשרירי שנשארו תפוסים היטב עד לעיצומו של החג השני. אולם בסוף כל מסלול מאתגר ומפרך למטיבי לכת (גם אם הוצהר אחרת) מגיע המישור המיוחל. וכך, לאחר חמש שעות של הליכה, דידנו בכבדות אל נקודת הסיום והמנגל המיוחל במעין XXXX. בדיוק כשהגענו אל המעיין התנדפה השמש הקופחת שליותה אותנו במהלך היום והוחלפה ברוח קרה ועזה. במצב ביש זה רק חברים ספורים (חמישה) העזו לשים נפשם בכפם ולהכנס למים הקרירים (ויש שיאמרו הקפואים) בעוד השאר במביטים בהם בחרדה מהולה בחמלה. וכך סימנו את יום הטיול במנגל מסורתי כיד המלך, שהצליח להיות טעים ומשביע על אף חסרונן הבולט של הפיתות.

היה קשה, היה מפרך, היה תופס שרירים – אבל מעל הכל, היה מאד מהנה ומרחיב לב. לבלות כמה שעות בטבע עם חברים כמוך ולדבר על הא ועל דא ללא הגבלת זמן. זה לא משהו שקורה כל יום. ולכן, למרות שהכאבים ברגלי לא עזבו אותי לכל מהלך חול המועד, כך גם דבק לפני עד החג השני, החיוך שעל שפתי.

נפגש בטיול סוכות…

חמישה טיפים ועוד אחד לטיול מושלם

טיפ ראשון: השתמשו במפה

לבני ישראל לא הייתה מפה ותראו לאן זה הגיע – מסע של כמה ימים הפך למסע של 40 שנה. גם אתם, אם תרצו לטייל פעם מצומת מירב לעין מודע – קחו מפה, אל תנווטו את הגעתכם בעזרת יישומון waze, הוא לא באמת יודע איפה זה "צומת מירב". אתם תמצאו את עצמכם בצומת מירב למטה, שהוא רחוק בכמעט 10 קילומטר ונמוך ביותר מ-400 מטר מצומת מירב האמתי. השימוש בטכנולוגיה המתקדמת הזו עלה לנו בדקות יקרות. רבותי! ההיסטוריה חוזרת.

טיפ שני: דייקו במילותיכם 1

כשלרגלינו מדרונו התלול של הגלבוע ערכנו עצירה ראשונה והתחלו בסבב הכירות מונחה נוסח עקביה בן מהללאל: מאין באת ולאן אתה הולך (ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון). תהום פעורה תחתינו ומישהו הציג את עצמו כבונה ארונות ("קבורה?" מישהו אחר שאל בחיוך), אותי זה לא הצחיק. רגע לפני שהמשכנו במסלול הודה אלעזר לכל מי שבא לטיול וכינה את שיבוץ הטרמפים (עליו היה אחראי) "מלאכת הרכבה של לגו אנשים". פלא שיציאה מהארון נשמעת פתאום כמו מבשרת את תחיית המתים?!

טיפ שלישי: היו ספונטניים (או: צפו להפתעות)

עצירה שלישית. בעצירה הקודמת ערך אביעד מבוא נהדר לדיון המרתק שמתרחש כאן עכשיו – "יחסי דוד ויהונתן, לאן? והאמנם?" ששילב גיאוגרפיה, היסטוריה מקומית ונקודות למחשבה הקשורות למכנה המשותף של כולנו. או שלא. בסבך העצים שבצלם ישבנו ישב גם נער דתי שחיכה לחבריו, והוא (אולי) לא הומו. כשחבריו הגיעו ההופעה התחילה, ולשם הבהרה: אנחנו הבמה והם הקהל. בכל זאת, לא בכל יום פוגשים בקבוצה של 30 הומואים דתיים. "מה אתם?" הם שאלו כשהתחלנו להתקפל משם, "חברותא, ארגון של הומואים דתיים" ענה לו דניאל וכל הארבעה פערו פיות. הם שואלים ודניאל עונה, ארבעה בנים, ממש כמו בהגדה של פסח. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מהארון" כתב אריה בערב חג (כאן), אנחנו יישמנו את נוסח הרמב"ם לציווי הזה – לא לראות, אלא להראות.

טיפ רביעי: דייקו במילותיכם 2

-"עוד כמה זמן נשאר עד סוף המסלול?" -"שעה בערך".

דו שיח בין מישהו שלא יודע למישהו שאמור לדעת, שחזר על עצמו שוב ושוב בשלוש שעות האחרונות של הטיול. במקום להתחייב על זמן (ולחטוף אח"כ), אפשר לזרוק את הכדור חזרה לשואל: "פעם קודמת שעשיתי את המסלול, מכאן לקח לי חצי שעה". עכשיו זה תלוי רק בו.

אגב, גם בניסוח דרגת הקושי אפשר לצאת ללא פגע ולהשתמש בטכניקה הידועה של מדריכי טיולים: "ביום של ראות טובה המסלול מתאים גם לכסאות גלגלים". זו בעיה שלנו שהחלטנו לטייל ביום עם אובך.

טיפ חמישי: היו שמחים בחלקכם

בסוף המסלול הגענו ל"עין מודע". מי שחיכה למנוחה קיבל צל, ספסלים ושמיכה. מי שחיכה לטבול במים, קיבל מעין מרענן, נעים וצלול. מי שחיכה לבשר על האש, קיבל מנגל מפנק עם בשר וסלטים וירקות וחמוצים ופטריות (לטבעונים). מי שחיכה ללחם לא קיבל. אבל הי! אל תבואו לפסח בטענות, הוא נברא ככה, רגיש לחמץ. והוא לגמרי בטוח בזהות שלו.

ועוד טיפ אחד: תגידו תודה.

תודה לועד חברותא על התכנון, התוכן, הלוגיסטיקה, הציוד, האווירה, האוכל וכל השאר.

ותודה לכם, חברים, הייתם נהדרים ובזכותכם היה פשוט כיף!

המשך חג מקסים שיהיה לכם.

*

הטיול כפי שפורסם: