סיפור מאת אליק (כן, כן, אותו אליק של מקלף ינשופים)
בהתחלה אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את יעל, המד"סניקית.
אחר כך אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את המש"קית חינוך. אני לא זוכר איך קראו לה.
היה חנוכה. המש"קית חינוך אירגנה הדלקת נרות וביקשה ממני לברך, בתור דתי. כמובן שסירבתי; הייתי עסוק בלשנוא אותה באופן תהומי ויוקד. היא הייתה שמנמנה ומטופשת, ומעל הכל סתמית: היא לא הייתה ראויה לו. הסטנדרטים של יואב היו נמוכים באופן מרגיז, ואני שנאתי את כל הבחורות שהוא אהב אי-פעם. הייתה בזה קנאה, כמובן, אבל יותר מהכל שנאתי אותן על שלא היוו יריב ראוי.
יואב התנדב לברך במקומי.
בוא תעזור לי, הוא לחש לי לתוך האוזן. השפתיים שלו כמעט נגעו לי בתנוך. (ליואב לא היו תנוכים: אהבתי לצחוק על זה. זה נתן תירוץ לגעת בו, לפעמים, כדי להדגים.) לא רציתי ללכת, אבל רציתי להיות קרוב ליואב: ללחוש לו לאט ובשקט, שיצטרך להתקרב מאוד כדי לשמוע, קרוב עד שאוכל להרגיש את הליטוף של הזיפים שלו על שפתיי. (לא נישקתי אף אחד עד אז, וכל תשוקתי המבוזבזת התנפצה אל מול לחיים בלתי-אפשריות של איש אחד.) באותו רגע זה היה מספיק. לא חשבתי לבקש יותר מזה.
הייתי אוסף רגעים כאלה כל היום. בערב, במקלחות, הייתי עושה את המאזן היומי: רמזים סודיים, חיוכים, נגיעות. חישבתי אותם בזהירות מול רגעים אחרים, אדישות פתאומית, התרחקות. מכל זה ניסיתי לחוד לעצמי חידה בשם יואב. את הפיתרון ידעתי, בעצם, כבר מזמן, אבל בלילות הרמזים הצטברו והצטברו והוליכו את צוות החוקרים המהולל סביב הזנב של עצמו. היו ימים שחשבתי שהוא יודע הכל ושהוא משחק בי, כמו ילד שמגלה פתאום כמה הוא חזק. לפעמים חשבתי שהוא מרחם עליי, משקר לי שקרים קטנים, לא להכאיב, כמין מחווה של חסד. כעסתי עליו, נעלבתי ממנו, הודיתי לו.
היה נדמה לי שאני שקוף מאוד. כל כך עלוב נדמיתי לעצמי, אוסף לעצמי שקרים להאמין בהם, עד שלפעמים חיכיתי שמישהו יתפוס אותי מאחור –
– תסתכל על עצמך, בנאדם.
אבל אף אחד לא אמר כלום.
(הם לא חושבים על זה ככה, הסביר לי מישהו בחיוך, כשהעזתי לספר את הסיפור הזה. זה היה הרבה אחר-כך. בשבילם זה כמו לחשוב שהפלאפון שלך מאוהב בך, או הנעליים. זה לא בלקסיקון שלהם בכלל.)
יואב שר את הברכות בקול. עמדתי לידו ולא עזרתי לו, אפילו קצת שיניתי את המילים. רציתי שיטעה, אבל הוא לא התבלבל אפילו פעם אחת. אם הוא יודע את הכל כל כך טוב, חשבתי, למה הוא רצה אותי לידו? היי, תודה, הוא אמר לי. הצלת אותי. הדתיים ניסו לשיר מעוז צור אבל המש"קית ביקשה מכולם לשיר באנו חושך לגרש. יואב התחיל לשיר, אבל אני אהבתי את החושך, ולא היו לי שום תוכניות לגרש אותו.
עכשיו, המש"קית קראה מתוך דף של חיל החינוך, עכשיו כל אחד יספר מה זה חושך בשבילו.
אנשים הסתכלו אחד על השני וגיחכו, כן, בטח.
חושך זה כשאתה מאוהב ואף אחד לא יודע, יואב אמר בקול. כשאתה מפחד להגיד את זה בקול.
הוא לא מדבר עליי, ידעתי, אבל הדם דפק לי באוזניים כמו מטורף. לא שמעתי כלום. קברתי את הראש ברצפה, שלא יראו. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, כאילו מכוון עליי פנס אכזרי, שכל תנועה, כל מבט, עלול להסגיר.
אנשים אחרים דיברו. חושך הזכיר להם שמירות, טירונות, בחורות, כל מיני דברים משעממים.
הכי חושך שאני מכיר היה בילדה אחת מהבית ספר שלי, אמרתי. דיברתי בשקט, לא היה אכפת לי: שרק יואב ישמע. היא הייתה מצחיקה כזאת, חברותית, כל הזמן מתנדבת. לפני שנה היא תלתה את עצמה. הסתבר שאבא שלה אנס אותה, שנים. הסתבר שהיא ניסתה להתאבד גם קודם. שהיא הייתה בטיפול. אנחנו לא ידענו.
(לא רציתי לספר לו את הסיפור הזה. לא ניסיתי להגיד לו את האמת: ניסיתי להכאיב לו. אילו יכולתי הייתי נושך לו את התנוכים הלא-קיימים שלו עד דם. אבל הוא היה מאוהב, והוא היה בלתי פגיע.)
היא הייתה הילדה הכי שמחה שהכרתי, אתה מבין? כל-כך מאושרת, שזה מעצבן. וכל הזמן הזה, היא הייתה ילדה מקולקלת. מבפנים, זאת אומרת, היא הייתה חרוכה לגמרי. אבל היה חושך, לא יכולנו לראות. אני חושב שאתה לא יכול להכיר אנשים אחרים באמת אף-פעם.
יואב הסתכל עליי בריכוז. זה לא נכון, הוא אמר. אתה מכיר אותי, ולי אין בפנים שום חושך.
עוד מישהו? המש"קית חינוך שאלה, אבל המשחק כבר שיעמם את כולם שהתחילו לשיר על הניסים ועל אמא של דואניס. הסתכלתי על יואב. זה היה אבוד: הייתי כלוא בתוך זה. שום דבר שהייתי עושה לא היה יכול לחלץ אותי משם.
מה אתה מבואס הערב? מישהו שאל.
אני לא אוהב את חנוכה, עניתי.
יואב הסתובב אלינו: אני לא מאמין שאתה לא אוהב את החג הזה.
אהבה זה לחלשים, אמרתי. וחנוכה זה לא חג.
הוא נשען לי על הכתפיים כדי להתרומם. (האצבעות שלו ניגנו על קצות העצבים אצלי בגב.) אתה הפוך לגמרי, הוא צחק, אבל אני בכל זאת אוהב אותך.
הנרות דלקו.
ולא הייתה לי רשות להשתמש בהם, ולא לגרש בהם את החושך, אלא לראותם בלבד.
