דמיון

כשאני מדמיין את שנינו, אותך ואותי,
עתידנו נראה כל כך שגרתי.
בית מלא בתורה, אהבה ושמחה,
כי בביתנו תמיד תשרה הברכה.

אקדש אותך בטבעת, כדת משה וישראל,
ואיחולי מזל טוב ישלח לנו הא-ל.
כך יתחיל גרעין משפחתנו הקטנה,
שתתרחב תוך זמן קצר, אולי אף שנה.

כשייוולד ילדנו הראשון, בסתיו או באביב,
אבכה מהתרגשות בברכת "הטוב והמטיב".
מעתה, נוסיף ברכה לכל התפילות –
עד שיגדל, כבר לא יהיו מלחמות.

אליו יצטרפו אחים רבים, חמישה או שישה,
וכדי לעמוד בעומס, נקנה דירה חדשה.
חדר לכל ילד, עם חדר אורחים וסלון,
כי אצלנו טובת הילדים באה במקום הראשון.

נלווה אותם לבית הספר, מכיתה א' ועד הבגרות,
נבכה יחד ביומם הראשון בצבא או בשירות.
כשיבואו הנכדים, נדע אותם תמיד לפנק,
הם ירצו לבוא לבקרנו, ואתנו לשחק.

כשאני מפסיק לדמיין את שנינו, מפלח אותי כאב.
כשאני חוזר למציאות חיי, לבי בוכה ודואב.
כי כל דמיון היה יכול להתגשם, ולהיות אמתי.
לו רק במקום אהובי, הייתָ‏ בכלל אהובתי.