לעדכונים על פעילויות ואירועים:

חכמה בגוים תאמין

veahavta_B
מתוך הסרט "ואהבת" מאת חיים אלבום

בישיבה התיכונית שבה למדנו, עולזים ועולצים ומגלים את התבגרותנו ואת גבריותנו, המילה "הומו" היתה דבר שבשגרה. בהיותה מופנית לחבר היתה היא משל לרכרוכיותו, חולשתו ורגשנותו. אף אחד לא תיאר לעצמו אז שסביר להניח שכמה מאיתנו הם בעלי משיכה לגברים. אף אחד מאיתנו לא חשב לעצמו שאחד מאיתנו, המשתכשכים במים הקרירים בנחל עמוד, נאבק ביופי הרטוב שמולו. אף אחד מאיתנו לא חשב ולו לרגע כי אחוז לא קטן מהגברים והנשים נמשכים לבני מינם. וכך הלכנו וקיללנו, הלכנו והסתחבקנו, הלכנו והתחבקנו וטפחנו בעוז איש על שכם רעהו. על שכם מי? אולי טפחתי אני לא פעם על שכם של חבר צעיר, שהנערוּת הישראלית עוררה את נפשו ובו זמנית טפחה על לבו ביראה ובתפילה ש"אני לא כזה" או "השם, תוציא ממני את זה" וכיבתה את זיק חייו.

סימן קריאה, סימן שאלה

אני מזהה בתוכי קולות של קליפה וקולות של פרי. את קולות הקליפה אני מזהה עם הקולות העסוקים בהתחשבות בכוחות השוק החברתיים, בהתחשבות ב"איך יגיבו למה שאומר" וגם ב"איך אתקבל אל החיק החמים של האישור של ההמון אותי"; ואני מזהה בתוכי את קולות הפרי, שאותם אני מזהה עם מקום כן, מקום המוכן לדבר בקול רם אפילו אם יקומו לו מתנגדים, מקום המוכן לשלם מחיר לטובת הקשבה לאמת פנימית, נקייה. את קולות הקליפה אני מזהה עם סימן הקריאה הבטוח בעצמו, ואת קולות הפרי אני מזהה עם תדר נקי, עם היכולת להגמיש את הקו החד של סימן הקריאה, לכופף ולסלסל אותו מעט לכדי סימן שאלה.

לפני כשנה חזרתי משליחות יהודית בהודו. אלוהים סהדי – איך יכולה תרבות של מיליארד אנשים ויותר להסתדר בלי עיסוק בשאלות ההגדרה, הזהות והמגדר שכה מעסיקות אותנו כאן? במהלך השיחות הרבות והמרתקות שהיו לי שם אף לא אחד שאל אותי את השאלה הנפוצה במקומותינו: "איך אתה מגדיר את עצמך?", אף אחד לא שאל אותי: "מהי הזהות שלך?". ישנה סקרנות רבה כלפי הניחוח שהזר – כל זר – מביא איתו, ישנו המבט החודר לצלעות ומנסה לפענח ולחוש את האחרות של האחר, אולי את הנופים של "שם" הניבטים מעיני התייר, נופים שעניי הודו לעולם לא יזכו לראות. זהו מבט סקרן, אבל זה לא מבט שמנסה להגדיר ולגדר את האינסופיות החמקמקה שהיא אדם. אפילו שאלות כמו "מנין אתה?" או "מה אתה עושה?" מלאות אצלנו לרוב ברצון להגדיר, שהוא הרצון "לדעת" את אי-הידיעה. מה היה קורה אם בארץ היו שני גברים הולכים לתומם יד ביד ברחוב, כמו שקורה תדיר ברחובות הודו? אני חושש שמבט מאיים, ובעיקר מאוים, היה חורץ את גופם, אבל בהודו גברים רבים הולכים כך סתם ברחוב ומבט הידידות והרעות ניבט מעיניהם, ואף אחד, כך היה נדמה לי תמיד כשחזיתי במחזה, לא היה עסוק בשיפוט או בהפניית אצבע מאשימה כלפיהם.

געגועים לעתיד

אני אומר את כל זאת מכיוון שאני מתגעגע לעתיד שבו לא נעסוק בצורה כה חדה ברצון להגדיר. אני מתגעגע לעתיד שבו האדם יהיה הרחק מעבר להגדרות שלו, הרחק מעבר לסכום הדברים שאותם הוא מתבקש להחצין כדי לקבל אישור להיותו האדם הנכון בהגדרה הנכונה.

לפני כמה שנים, בתפילת יום הכיפורים בבית כנסת ירושלמי ידוע, שמתי לבי לאיש יקר, שמנסיבות כלשהן ידעתי שהוא הומוסקסואל. ראיתי אותו עומד בתפילה, כולו שקט, כולו נוכחות, כולו תפילה. תפילה כמו זו שרבי נחמן מתאר בספרו "ליקוטי מוהר"ן", שבה המילה היוצאת מהנפש מבקשת ומתחננת מהמתפלל לבל תיפרד ממנו, תפילה שיש בה מהחיוך ומקבלת הדין, ואני ידעתי שהשם שומע תפילה, ואני ידעתי שהשם חנון ורחום ולא יבזה את תפילת העני, ואני ידעתי שהשם מקבל אותו כפי שהוא. לא כפי שהוא מוגדר, אלא כפי שהוא – חמקמק, עם נפשו המורכבת ועם אמונתו.

שוב ושוב אני מתבונן ורואה איך החשש מ"עת לחבוק" בני אדם השונים ממני במיניותם נובע מהפחד שלי מעצמי, מאי-הוודאות שלי ומאי ההתוודעות שלי לעצמי, ואולי גם מהידיעה העמוקה שחלק מאינסופיות הנשמה שבנו הוא גם אינסופיות משיכתנו באהבה לכל ההוויה כולה, גם לבני מיננו. אני מהרהר במשנה באבות, "חוכמה בגויים תאמין", ומתפלל ליום שבו נוכל ללמוד מההודים את החוכמה להרפות מהתיוג ומהצורך להכניס אנשים לתיבות שונות ומשונות, מתפלל ליום שבו אדמה מהודקת פחות ותחוחה יותר תפעפע בתוכנו, ונדע לחבוק אל לבנו בלי חשש את השכן לספסל בבית הכנסת, החבר, הבן, האדם השלם שמאחורי ההגדרה "הומוסקסואל".

נחום פצ'ניק הוא משורר, איש חינוך, מנחה סדנאות צחוק ומתגורר ביישוב האקולוגי שדה בועז בגוש עציון

לתגובות: editor@bac.org.il

(מתוך האתר של בית אבי חי)

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

סדנת כתיבה מונחית

לכתוב את מה שבפנים. את מה שלמדנו להשתיק ולהפנים. לא להדחיק, לא להחליק, אלא לחלוק את שעל הלב. שכבר למד לכאוב אך גם להתאהב.

קרא עוד »

ליין אוי גיי זמיר

מקוות שהתעוררתן חמודות מתוקות, כי אחרי המסיבה מוש מוש מוש שהיתה לנו קשה לקום!! אריאלה רשף המדהימה עלתה והרימה לנו את הרחבה, ו100 חברותות פיזזו אמש במועדון ה"אמור" בתל אביב, עד שהמנהל בא ואמר "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אוי גיי זמיר 2 – הייתם מדהימים והיה מדהים! תודה שבאתם ונתראה במסיבה הבאה

קרא עוד »

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אני חושב שהמילה שחיפשת היא "קוויר"

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול. כשאנשים להט"בים מזדהים עם דמויות כמו בובספוג או אלזה "ומשייכים" אותן לקהילה הגאה הם לרוב לא מסווגים אותם מבחינת נטייה מינית או זהות מגדרית, אלא מצביעים על חוויה משותפת. בדרך כלל החוויה הזאת לא תהיה של אחת הזהויות הכלולות באותיות להטבא"ק+. זו פשוט חוויה כללית יותר, החוויה של שונות בתוך חברה שמניחה שכל בן נמשך לבת, שמבוגרת בשנות ה-30 שלה צריכה להתעניין בקשרים רומנטים, ושהחוויה המגדרית של כל אחד.ת היא או גבר או אשה. המילה היותר כוללנית לזהות השונה הזו היא המילה קוויר. הקושיה – איך ייתכן שלספוג או לכוכב ים תהיה נטייה מינית או זהות מגדרית שונה, רלוונטית כמו הקושיה איך ייתכן שבובספוג מדבר, שיש לו רישיון נהיגה, ושהוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.