איך מישהו שממלא את חייו בקניית טפטים, בחירת בדים לשמלות ופייטים לנעליים וצביעת רצפה בדמוי-עץ אל תוך הלילה, יכול להשתלב בחברה הדתית האחידה? איך מישהו שמתעסק כל היום עם קישוטים עודפים ושכבות של טול מתחת לשמלת נשף נפוחה שאפילו לא ילבשו בשום נשף, יכול לקרוא לעצמו אדם רוחני?
המעצב הוא אני. אני, שמוציא את עצמי מהארון ברגע שאני פותח את הפה. לא מארון הזהות המינית אלא מהארון של התעסקות בדברים לא שיגרתיים ואף מיותרים. "ובמה אתה מתעסק?" שואלים אותי ביציאה מבית הכנסת בליל שבת. למרות שאין ממש דרך לעשות זאת, הייתי רוצה לעדן את התשובה. לא כדי להסתיר את מי שאני אלא כדי שלא לשים אדם חסר כל אשמה במקום בו אין לו מושג מה להגיד. "אני מעצב תפאורה ותלבושות לתיאטרון." רגע של שקט, בו תרחיש השיחה הנורמלית מתפוגג באוויר מעל לראשו של השואל התמים. לא אמרתי שאני לומד רפואה או משפטים, ואני לא עובד בהיי-טק או בחינוך – אז מה אומרים? מה שואלים? אחרי שקט קצר הם לרוב תוהים אם אני מרוויח מזה מספיק כסף. תוהים בלב, או שואלים בנימוס, או לפעמים שואלים בגסות עסיסית טיפוסית "נו, אבל מה אתה באמת עושה?". גם אם הם לא שאלו אני מרגיע אותם ואומר שאמנם אני לא מרוויח מיליונים אבל שמח עם מה שיש לי, ואז שואל אותם משהו כדי לאפשר חזרה למסלול הרגיל של שיחה נוחה.
מסלול רגיל של חיים נוחים זה לא מה שבחרתי בו. הרצון לעבוד בתחום הבידור פירושו למעשה לחיות חיים חילוניים, וההחלטה שאני לא מוותר על הקשר שלי עם אלוהים ועל העוגן שחיים דתיים מעניקים לי, רק מסבכת את העניינים. אבל אחרי שבוע של יצירה ודברים שהיצירה מביאה איתה, כמו נגרים רעשניים שלא משתפים פעולה או שחקניות שלא מוכנות ללבוש את הצבע טורקיז, אין דבר כיף יותר מלהגיע לבית כנסת ולפתוח סידור בו אין הפתעות. כשאני עומד מול כולם כשליח ציבור בבית הכנסת השכונתי, ומזמין את שבת הכלה לבקר אותנו אחרי שבוע ארוך של עבודה – קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא – השמחה והכוונה שאני מביא מהמקום ממנו אני מגיע נוגעים בכולם. כשאני בא בכנות במקום עם מסיכה, ועם כבוד עצמי במקום התנצלויות, אני יכול לא רק להיות חלק מהקהילה הדתית אלא גם להביא לקהילה משהו שרק אני יכול לתרום. גם אם זה כולל כלת שבת מכוסה בפייטים שמסודרים בדיוק בצורה הנכונה. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי.
לי לא הייתה שום סיבה לוותר על הקשר שלי ליהדות, על החלומות להיות מעצב, על חיים פתוחים וליבראליים או על הנטיות המיניות שלי. וככה נשארתי בבית הכנסת בשכונה, ההומו מול ההומוגניות, עם אנשים שמרימים גבה אבל נשארים בלי ברירה אחרת אלא לקבל אותי. הטקסים הכי מעניינים ביהדות הגיעו מבחוץ – לקידוש לבנה ולארבעת המינים יש ניחוח פגאני שאי אפשר להתעלם ממנו – אבל לאט לאט, דברים יכולים להשתנות. כקהילה דתית גאה, לא נשנה את זהותינו כדי לרצות רבנים שלא רואים מה קורה בקהילות של עצמם, אלא נבוא בביטחון אל אותן קהילות ונראה להם את ההבנה, האיכפתיות ואת נקודת המבט שרק לנו יש. עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי, כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּהּ.
פורסם בעלון ריש גלי שיצא לאור ע"י חברותא ביום הכיפורים תשע"ב.
