שלום לכולם,
קראתי הרבה אנשים שכתבו בפורום והחלטתי לכתוב גם.
האמת היא שקשה לי להגדיר באיזה שלב אני נמצא.
אני רק יודע שחיי הפכו לגיהינום…
אני חובש כיפה סרוגה, בוגר ומדריך בבני עקיבא ולא הייתי אמור להיות במקום שבו אני נמצא היום.
אני מודע להיותי הומו מכיתה ט´, אם כי מעולם לא היה לי ניסיון שעבר על איסור דאורייתא. (למרות שהצד הדתי לא מאד מטריד אותי)
התיכון והצבא היו שלבים טראומתיים – כל הזמן להגניב מבטים ומצד שני איך להתקלח בלי שיראו מה קורה.
בגיל 21 התאהבתי באמת. גרתי עם חבר שהיה צעיר ממני ב-3 שנים ואז, בפעם הראשונה הרגשתי מה זה להיות מאוהב באמת.
(זה לא שלא יצאתי עם בנות – להיפך ולפעמים אפילו נהניתי בחברתן אבל רק עכשיו מה זה להיות מאוהב…)
כמובן שהייתה גם משיכה מינית – לא יכולתי לחכות לראות אותו עירום, בכל הזדמנות.
עד השלב הזה עוד קיוויתי שזה יעבור – מין שיגעון של גיל ההתבגרות.
אבל כאן הבנתי שגורלי נחרץ.
בשלב הזה הלחץ גבר – רוב חברי כבר היו נשואים וגם השאלות מההורים הציקו.
יצאתי המון ובסופו של דבר החלטתי שאם לאהוב אני לא יכול, לפחות אני אנסה למצוא מישהי שתיתן לי מרחב מחיה.
(היום, בדיעבד אני יודע שלפני ואחרי החתונה זה לא אותו דבר…)
יש תמונה מהחתונה תוך כדי "עוד ישמע" שכולם אומרים שאני נראה כאילו אני הולך להקיא.
אני כל הזמן אומר "מה פתאום, זה מהתרגשות, אני בכלל לא זוכר מה היה שם!!"
אבל האמת היא שאני זוכר כל שיניה. כל מסמר שסגר את ארון החירות שלי.
ובאמת רציתי להקיא.
ליל הכלולות היה אסון. בבוקר מצאתי לי פינה שקטה ובכיתי. כמו ילד קטן ישבתי ובכיתי.
כל פעם שאני עם אשתי אני מדמיין לעצמי דברים אחרים.
השבועיים הכי מאושרים שלי בחודש זה כשהיא "מקבלת".
את הבן שלי עשינו בקושי רב אבל הוא הדבר הכי יקר לי בעולם.
חשבתי שאולי הוא יגמול אותי…
אבל לפני שהוא היה, הייתי יכול ברגעים שהייתי לבד למצוא פורקן באינטרנט – היום כשהוא בבית זה בלתי אפשרי.
אני מנסה לנסוע לחו"ל (לבד כמובן…) במסגרת העבודה כמה שיותר ושם אני מרשה לעצמי להשתולל קצת (כמובן – בלי איסור דאורייתא).
אין סיכוי שאני יכול לספר לה (כמו שחברים אחרים עשו) כי המשמעות היא גט מיידי (והתקף לב להורים שלי…)
(ושוב – עם הגט עצמו הייתי מסתדר אבל אני לא מוכן לוותר על הבן שלי !!!)
אני מקנא בכל הרווקים.
מאז החתונה הפכתי להיות איש מריר, כמעט ולא מחייך, עצבני בעבודה, ובאופן מפתיע – כמעט מכור לסקס.
יש ימים שבהם אין לי כבר כוח. אני חושב על לארוז מזוודה ולהיעלם. ואם הייתי רווק (או בלי ילד) – הייתי עושה את זה.
בקיצור – חיי אינם חיים, הייאוש מתגבר והאמת – אני לא רואה שום דרך החוצה!!!
אני יודע שמה שכתבתי הוא קצת מבולבל – אבל הדברים יצאו (בפעם הראשונה) מהלב.
אומרים שעצם הכתיבה משחררת והלוואי והדבר נכון…
אני חושב שהפורום הוא דבר מבורך אבל לא מספיק מפורסם.
אולי לשלוח קישור דרך אתר "חברה" לבוגרי בתי"ס דתיים ו/או ישיבות הסדר כי אני ממש לא יכול לשלוח מייל עם הקישור הזה לאנשים שאני מכיר.
יישר כוח לכולם!

(מכתב זה פורסם בפורום "גייז דתיים" ז"ל באתר וואלה. התאריך אינו מתועד)