אורי אורבך הלך מאיתנו…
דמות של קונצנזוס, נעימה וטובה. אחד הדברים שאהבנו בו היה שסוף כל סוף יש מישהו דתי שלא גורם לנו להתפדח מול התקשורת ומייצג את המגזר בכבוד. מישהו שמראה שסאטירה יכולה להיות עסק מאד רציני ומאידך שאדם דתי יכול להיות עם חוש הומור. אורי היה איש של שילובים רבים. שאחד מהם היה שילוב ייחודי בין שמרנות וחתרנות.
זיכרון מאורי – ערב השקת ספרה של חיותה דויטש, "ככה נראית גאולה". וכך אמר אורי אורבך: " אנחנו הדתיים המתונים – בעצם חתרנים שקטים. אנו נעמדים ליד הסמן השמאלי ביותר, ממש צמוד אליו- וברגע מסוים, כשאף אחד לא מסתכל, דוחפים קלות את הסמן השמאלי קצת יותר שמאלה. ושוב עומדים לידו- עד הפעם הבאה".
עוד זיכרון מאורי – פגישה בינו לחברי "חברותא". אורי, אז עוד לא שר, אלא חבר כנסת, ישב מתחילת הפגישה בידיים שלובות על החזה- וממש ניתן היה לראות איך שפת הגוף שלו משתנה במהלך הפגישה. לקראת סיום הפגישה הוא סיפר את המעשה הבא – בעיר שלו, מודיעין, הוא הלך עם בנו לבית הספר ביום הראשון של הלימודים. לפתע ראה ילד חובש כיפה שאבא גלוי ראש מלווה אותו לבית הספר. בסתר ליבו אורי נשא תפילה שאבא זה אינו מכוון את צעדיו לבית הספר בו לומד בנו ( בשביל מה הוא צריך הורים חילונים בכיתה של הבן שלו? ) וכמובן, כשהוא הגיע לבית הספר, אותו אבא הגיע זמן קצר אחריו ואורי אמר לו ולבנו "ברוכים הבאים". אחת הנוכחות במקום קמה ואמרה: "יהי רצון, אורי, שבעוד שנים אחדות תראה זוג נשים שמלוות את בנם לבית הספר ותגיד "הלוואי שהן לא הולכות לבית הספר שילדיי לומדים שם" ואז, כשהן יגיעו לשם, תגיד להן: "טוב, ברוכות הבאות".
זו אולי הייתה מהותו של אורי ובכך הוא סימל את הציוני הדתי הממוצע. הוא לא היה לוחם סוער למען שוויון זכויות וגם לא מדיר קיצוני שנלחם,מחרים ומנדה. הוא לא היה יעל משאלי- אך גם לא אורי אריאל. הוא לא שמח על נוכחות להט"בית בציבור הדתי לכתחילה – אבל היה מקבל אותה בדיעבד, עם החיוך הרגיל שלו. הוא היה אומר משהו כמו " היה עדיף שלא תהיו כאלה… אבל אם כבר אתם כאלה… טוב, נו, מתי אתם באים לשבת"? כי היה לו משהו שאין לרוב החרד"לים – היה לו חוש הומור. עוד משפט שהוא אמר באותה פגישת חברותא – "אתם בדיוק כמו שאני דמיינתי לעצמי. אתם כמו הציבור הציוני דתי- מתים שכולם יאהבו אתכם".
בחייו, התפלמסתי איתו פעם אחת ודי בחריפות (ואני מודה שחיקיתי די במודע את סגנונו הציני והשנון של אורי) ברשימה "מרק גרזן". אך כעת, הייתי רוצה להיזכר בקטע אחר הקשור אליו. בחתונה של זוג חברים יקרים, ניסיתי לנסח ברכה דמיונית שאורי היה שולח להם, בעוד שנים אחדות. דמיינתי את אורי אורבך העתידי – וניסיתי להיות נאמן לסגנון המקור עד כמה שניתן. וכך היה כותב אורי אורבך בעוד כמה שנים:
בני וניר מזל טוב בשם סיעת "הבית היהודי". אמנם בפגישה שלנו עם חברותא היה קצת סוער, אבל ככה אנחנו הישראלים – צריכים להראות שאנחנו קשוחים בהתחלה. אני מסכים שכרגע לא כל כך מפנקים אתכם ביחס בחברה הדתית – אבל כידוע יהודי לא מפנק יהודי. חוץ מזה אתם בטח זוכרים איך הקימו את הישובים ביש"ע – קודם מקימים ישוב סביב איזה גנרטור פנוי ואחרי זה – נראה אתכם מפנים אותנו. והממשלה מפנה ביד אחת וקורצת עם העין השנייה והיישוב על מכונו עומד. ככה יקרה גם עם הלהט"בים הדתיים – אם תתעקשו ותתמידו – בסוף תהיו חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. אולי ייקח עוד קצת זמן- אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה (ח"כ אורי אורבך)
תנוח בשלום על משכבך אורי. הלכת מאיתנו מוקדם מדי. עכשיו יש לך כנפיים במקום שלייקס וכנראה שמלאכות באה לך בטבעיות. איך מישהו אמר פעם? מלאכים יכולים לעוף כי הם לוקחים את עצמם בקלות.
