סיפור: חיה רעה

סיפור קצר מאת ינשוף. המלצת המערכת!

לאבא, שהקשיב.


"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ"

(בראשית ל"ז)

הבשורה ליעקב על מות יוסף (ציור מאת Schadow, Friedrich Wilhelm)
הבשורה ליעקב על מות יוסף (ציור מאת Schadow, Friedrich Wilhelm)

ראשונה נמצאה כתונת הפסים. רק לאחר שהוסיפו לחפש מצאו אותו באחד הבורות, ערום ורועד מקור. גופו היפה נשרט מן הקוצים ומן האבנים. היה סתיו והבורות היו ריקים, לכן לא טבע. היה סתיו, השדות היו קרושים ויבשים והעדרים הושבו אל הכפרים. הגשם בושש לבוא.

כשבאו לפני אוהלו של יעקב, עמד.

הם לא דחקו בו. בעצמם הרגישו שדבר-מה כבר נפל, ורק מעיניהם הוא נעלם עדיין. אל ליבם אמרו: בערב ייפתר הכול. הם נפנו לאוהליהם והוא נמשך עמם; בכותונת מאן לגעת.

*

במרכז לוחשת עדיין האש בגחלים, ולמולה יושב יעקב. הוא משליך את השאריות מסעודתו לאש והיא אוחזת בהן ועולה, כאילו מודה לו. האחים מביטים בראובן, כפי שסיכמו מראש, והוא נעמד, מניח לפני אביו את הכותונת הקרועה וקורא, "זאת מצאנו." יעקב מביט בה מבלי נוע; "כתונת בני," הוא לוחש.

"הכר-נא," ראובן איננו שומע, "הכתונת בנך היא –"

יוסף נכנס בינותם, האש מאירה בפניו את הפחד.

"– אם לא."

(יעקב מדבר אל ליבו, וקולו לא יישמע:

בבוקר בא יוסף לפתח אוהלו. "חלום חלמתי," אמר, וקולו מרעיד. יעקב טפח על עור העיזים שלידו וסימן לו לשבת. "ספרה נא לי," חייך. אבל יוסף לא ישב. בקול סדוק ומתעקש סיפר את חלומו; חלום אחר. חלום רע.

"לא." יעקב אמר, "לא. לעולם לא."

יוסף קם ויצא. אולי – יעקב איננו זוכר – רעדו ידיו.)

"כתונת בני," הוא שב ואומר, ובקולו פחד ומרחק ותימהון. מבטו דופק על עיניו של יוסף;

יוסף נפתח בפניו, ערום מכתונת הפסים, ערום מחלומות. יוסף רועד כולו. מבטו של יעקב חודר, חופש, מהפך בקרביו. הוא לא מתנגד; הוא לא יכול להתנגד. לרגע אחד, אביו קרוב אליו משהיה אי-פעם –

מי האיש הזה, יעקב שואל; כמה מכוער הוא. הוא נושף אוויר קר. מה יפה היה בנו יוסף; כשהלך, נאספו בנות העיר על החומה לראותו: לבוש היה כתונת-פסים; כתונת-יוסף…

אני יוסף, הוא מבקש לומר –

את יוסף אנוכי מבקש, יעקב נוהם אליו בלי קול, ומאפו מתאבכים ענני-עשן אפורים. המדורה שביניהם דועכת. יוסף איננו. יוסף איננו, ולמולו ניצב עליו איש זר: חלומותיו זרים ומבטו רע, בציפורניו קרע את הכותונת… איה בני, הוא תובע במבטו, אך העיניים מחזירות אליו מבט אטום, קהה, לא-יודע. מבטו מצטמצם, מתאכזר, מנקב ביוסף שני חרכים ועובר דרכו –

כל מילה קורעת מליבו נתחים –

חיָּה

רעָה

אֲכָלָתהו.

יוסף נאנק, נופל על הרצפה כאילו משוסע. אביו אינו רואה אותו עוד.

כתונת בני, אומר יעקב ומבטו שקוף, הנה הכותונת ואיה הבן; גם לא לנשק לו בפעם האחרונה… וכבר איננו רואה אלא את בניו הנותרים מסביבו ואת הגחלים גוועות; כל שנותר הוא כתונת-פסים ויעקב אוסף אל חיקו את קרעיה, מלטף אותם באצבעותיו, ובשפתיים כבויות ממלמל, טרוף טורף יוסף. עיניו מתכסות בדוק של עשן אפור.

הוא שוכב, ואינו מבין. לאט עולה הנשימה בצלעותיו. כאילו לא נשאר ממנו דבר, והנה הוא נושם.

העננים שנאספו בשמיים מן הבוקר נעשו ענן אחד. הברק מכה אותו והוא נשבר בקול רעש עמום. מים רבים נופלים מתוכו, גשם ראשון, אבל האדמה יבשה מכדי לקבל אותם אל תוכה. למגע הטיפות הראשונות היא נאטמת, והמים מוסיפים והולכים מעליה, שוטפים אל העמקים ואל הנחלים, לא יעצרו בדרכם. מסביב למדורה נוצרת מהומה; האנשים רצים לחזק את הגדרות, את היתדות, את האוהלים: לרגע נדמה כאילו הכל ייסחף במים. אבל רק לרגע: הגשם נעצר והאחים נעצרים איתו.

הם שבים, ויוסף לא נראה עוד.

אחר-כך באו שנות רעב ושנות שובע, שזורות זו בזו כבחלום סתום. לעיתים היו מדברים עליו, כשהיו בינם לבין עצמם. אמרו שנלווה אל אחת מהשיירות אל האופק. אמרו שמת. "בעל החלומות", היו קוראים לו בחיבה.

עדיין היו רועים את הצאן ביום ויושבים עם אביהם בלילה. היו מביאים אליו טלה חדש, כלה בכלולותיה, ילדים שנולדו; אבל יעקב לא התנחם. בערבים הארוכים היה יושב אל המדורה וממולל פיסה קרועה מהכותונת. נכדיו ישבו סביבותיו; עיניו כבר כהו מזוקן, ושוב לא היה יכול לראות את פניהם ולא את פניו של יוסף. "חיה רעה, חיה רעה," היה אומר להם ומשתתק, והם היו מדמים אותו לבדו בחשיכה, נאחז ונאבק בחיה רעה שאיננו יכול לראות.

(אב תשס"ז – כ"ח בטבת ה´תשס"ח)

כל הזכויות שמורות למחבר.

שליחת תגובה למחבר: e.yanshuf@gmail.com

אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות

בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *