החודש כולם באתר חברותא מדברים על זוגיות, והאמת – לא אתנגד להפסקה קצרה מהסיפור שלי, קצת זמן לסדר בראש… אז הפעם אכתוב על כמה חוויות שלי בענייני זוגיות ובהמשך אמשיך עם סיפורי בעזרת ה'.

זוגיות. בן זוג, בת זוג… הצורך הזה, בעוד אדם, בעוד אישיות בחייך, ממה הוא נובע?

זה משהו שהחברה הכתיבה לנו? צורך פנימי לחלוק את חייך עם עוד אדם? זה משהו שטבוע באדם על מנת להמשיך ולקיים את המין האנושי?

שאלות… שאלות ללא תשובות. לפחות לא משהו מדעי, אדם זקוק לעוד אדם, וכשחושבים על זה, זה אפילו די מפחיד, אנחנו לבד לא "מספיקים" לעצמנו, אנחנו דורשים יותר מזה.

בעצם.. זה הגיוני אנחנו רוצים להרגיש מעניינים ומצחיקים אנחנו רוצים להרגיש שאנשים אוהבים אותנו, ואולי אנחנו פשוט יצור סקרן, שרוצה לגלות משהו חדש בכל יום, ושנמאס לו לגלות את עצמו.

לי יש ניסיון קטן, הייתה לי חברה, ומנגד היה לי גם חבר.

שנה שעברה בכיתה ח', יצאנו למחנה בבני עקיבא, זה היה אחלה טיול ושם הכרתי את החברה הראשונה שלי, שיר, ילדה ביישנית, קצת מלאה, מצחיקה, ומעניינת, ישבנו ודיברנו כל הלילה, למרות שלרוב אני לא טיפוס שמדבר עם בנות, לפחות לא כל כך הרבה זמן… היה בה… היה בה משהו ייחודי, אולי בגלל שהיא לא הייתה יפהפיה, או אולי בגלל שהיא הייתה ביישנית, הרגשתי בנוח לדבר איתה, לשמוע, לא להסיט את העיניים כשהיא הביטה בי, לצערי שאר החברים שלי ראו בעיקר שהיא מלאה בשומן ופחות בהומור, מה שלי לא כל כך הפריע… המחנה נגמר ואנחנו המשכנו להיפגש, ולאחר שלושה שבועות הפכנו לחברים רשמית. התחבקנו חיבוק קטן, הרגשתי שאני מפר את כל החוקים שבעולם, לאחר מכן ישבנו על המדרכה, היא טופפה באצבעותיה על היד שלי, נלחצתי מעצם המחשבה, היא רוצה להחזיק ידיים! מיד הזזתי את היד שלי, היא הייתה קצת נבוכה וגם אני, לא הבנתי לגמרי מה עשיתי, אבל הבנתי משהו… אני לא רציתי להחזיק לה את היד, היא לא משכה אותי, לא רציתי להיות חלק מההצגה הזאת, פחדתי שאם אחזיק לה את היד היא תרגיש שזה חסר כל משיכה… מצדי האמנתי שזה יכול להחזיק גם בלי משיכה, שנוכל להיות ידידים,

וזה באמת החזיק,

חודש.

אחרי חודש היא התקשרה ופשוט אמרה שהיא לא מבינה למה, אבל אני לא באמת שם, אני צוחק, ומדבר, אבל משהו חסר. נפרדנו.

לא היה לי קשה להיפרד ממנה, היה לי קשה להבין שאני לא מצליח לתפקד במערכת זוגית רגילה. הפחיד אותי הרעיון. הידיעה שלא אוכל להיות בן זוג, לפחות לא אחד תקין, שיתקה אותי.

השנה – כיתה ט', היה מפגש אזורי של איגי בצפון, קבוצות מכל האזור באו, לשמוע, לספר, ובעיקר לקבל החלטות. אני הראשון שעליתי על האוטובוס ולכן יכולתי לבחון כל אחד שעלה. באחת העצירות עלתה קבוצה קצת רועשת מדיי ובסופה, יאיר. הוא היה חמוד, נראה קצת ביישן… בוא נגיד שהתעניינתי. לא העזתי ממש לדבר איתו, אבל בכל פעילות השתדלתי להתיישב לידו. באחת הפעילויות חילקו לנו פנקסים, כתבתי לו "איך קוראים לך בפייסבוק?" הוא חייך חיוך מבויש והחזיר לי את שמו.

בדרך חזור מהפעילות, אזרתי אומץ והתיישבתי על ידו באוטובוס. התפתחה בינינו שיחה והיה חיבור מעולה. בסופו של דבר הוא ירד בעיר שלו, אחרי שנתתי לו חיבוק ענק, כבר באותו הלילה דיברנו המון, הוא היה מצחיק, ומעניין, ובעיקר דומה לי.

לאחר שלושה ימים נפגשנו במסיבה, הוא ביקש שנלך לדבר במקום שקט יותר, נכנסנו אל בניין בשלבי בנייה, והתיישבנו. אני לא ממש זוכר על מה דיברנו אבל בשלב מסוים הוא נשק לי על הלחי. לא ממש ידעתי איך להגיב לזה, אז המשכתי כרגיל, עד שהוא ביקש ממני לעצום עיניים, ואז הוא נישק אותי. הלב שלי פירפר… הייתי מאושר… העברנו את הלילה ערים. שבוע עבר, וכל פעם מצאתי תירוץ אחר לא להיפגש איתו, משהו בי לא רצה בזה. הגיעה שבת איגי, והחלטתי לשתף אותו בתחושות שלי. ביקשתי להיפרד, אמרתי לו שזה יותר מידי מגע, ושאני יותר מחפש חבר. הוא הבין.

אבל אני לא הבנתי. אני עדיין לא מבין את עצמי. כי מה שהיה חסר לי בשיר, זה המשיכה, ומה שהיה חסר לי ביאיר זה החברות… אולי אני פשוט מחפש משהו שלא קיים… אולי אין באמת בן אדם שהוא יהיה גם החבר הזה, הרומנטי, והמצחיק וגם שאני אמשך אליו שהלב שלי יקפוץ בכל פעם שאני רואה אותו. ואולי בעצם יש ואני לא מכיר. אני לא ויתרתי, ממש לא. אבל אני קצת חושש. בכל זאת, שתי אכזבות.