אביחי אברבנאל
"אמר רבי יוחנן: ויבכו העם בלילה ההוא – תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות." (מסכת תענית דף כט עמוד א).
(לפחות) חמישה דברים ארעו לעם היהודי בתשעה באב, הראשון והמכונן שבהם הוא חטא המרגלים. התרגלנו לדקלם את הסיפור של שנאת חנם, על הצורך להרבות באהבת חנם, על חשבון נפש בנוגע למערכות יחסים בין קבוצות ויחידים – אבל לא משם זה מתחיל. בכית חנם, דיבת הארץ – זה המקור. בשונה מנרטיב שנאת החנם שמדבר על בין אדם לחברו, בנרטיב בכית חנם אנחנו נעצרים רגע בין אדם למקום. אבל לא רק בין אדם למקום, אלא גם לעצמו, בבכי על מר גורלו.
"…כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם." (אמנון ריבק)
לכל אחד מאיתנו יש איזו ארץ מובטחת, נחלה שאליה הוא שואף להגיע בה למנוחה, לפחות בדמיון. אף אחד לא מבטיח לנו שהדרך לשם תהיה קלה. כל אחד יתמודד בדרך עם יציאה ממצרים. לשלוח מרגלים קצת יותר קשה לנו, אבל כמעט כולנו זוכים להבלחות של החיים להם אנחנו מייחלים. פעמים רבות שיתקוף אותנו הפחד בנקודות האלה וזו משימה קשה לא להוציא דיבת התמונת עתיד הזו רעה, לא להגיע לבכית חנם.
חורבן, כמו פורקן הוא תוצר של פעולה מתמשכת, הוא לא קורה מעצמו יום אחד. גם חורבן, על אף שנוח לבוא ולתלות אותו במארג החברתי וליפול שוב למלכודת אהבת החנם, הוא תוצר של פעולה של כל אחד ואחד מאיתנו קודם כל מול עצמו, מול אלוקיו. הפעולה הזאת יכולה להתבטא בהרס של עמוד השדרה המוסרי שלנו שיתבטא לבסוף גם בין אדם לחברו, אבל גם בהרס שאנחנו עלולים להביא לעצמנו, על עצמנו.
במסע הארוך של כל אחת ואחד מאיתנו אל הארץ המובטחת הפרטית שלנו, חלקנו עוברים גם בחורבן. לפעמים זה נכפה עלינו מן החוץ, אבל פעמים שאנחנו מביאים אותו על עצמנו – זה יכול להיות בנקודת מבט, יכול גם בשנאת חנם כלפי עצמנו. אפשר להיבנות אחרי חורבן, אולי אפילו אין ברירה – כל עוד נזכור שיש ארץ מובטחת, שיש לאן לשאוף וללכת. כאן אולי אפשר להחזיר הצעה פרקטית יותר מאהבת חנם לעבודה שלנו בין אדם לחברו – בואו ננסה לעזור להראות האחת לשני שיש תקווה ועתיד. שאם נחרבנו ונחרב העולם והגענו לבכית חנם – נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי תקוות חנם.
תשעה_בכתב | אביחי אברבנאל
