היחס של החברה הדתית ללהט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים וביסקסואלים) עולה בציבוריות שלנו בדרך כלל סביב מאבקי הכוחת שבין הקהילה החרדית לארגוני הקהילה ביחס למצעד הגאווה בירושלים. גם התבטאויות הומופוביות או התנהגות לא נאותה של רבנים, אנשי ציבור וחברי כנסת דתיים מעלים את הנושא שוב ושוב לכותרות. אלא שהדיון הזה מוגבל מאוד ולרוב אינו מגלה את המנעדים הדקים שעולים סביבו בחברה הדתית.
לעומת זאת העבודה המשותפת של האמן האוטודידקט בניהו אלבז ושל הצלם יצחק וולף שתוצג משבוע הבא בתערוכה "שבר ותיקון" – תערוכה בעקבות תחרות לפרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב, בבית האמנים בירושלים (אוצרות: אמילי בילסקי ואביבה קט-מנור, מעצבת: רחל לב) מגלה עולם תוסס ומורכב ופותחת פתח למגמות העומק ולשיח ענף המתקיים סביב ההומוסקסואליות בחברה הדתית.
למעשה בעשור האחרון התגברה הניראות הציבורית של להט"בים דתיים, ובעקבות זאת הפך הנושא לנדון בפרהסיה של החברה הדתית. הדיון ההלכתי סביב הנושא שהחל בבמות אוונגארדיות חילחל במהרה אל לב ליבו של הממסד הדתי.
בשנים האחרונות גם נוצרו כמה סרטים סביב בנושא:
הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" (במאי: שמחה סנדי דובובסקי, 2001) עסק בלסביות ובהומואים דתיים, והציג, לראשונה על המסך הגדול, גישות רבניות שקולות ולא מתלהמות סביב הנושא. הסרט כלל סיפורים אישיים המייצגים את חוויות ההומואים והלסביות בקהילה הדתית, בעיקר בארצות-הברית. לצד אלה הופיעו שם רבנים אחדים ומרואיינים שונים. הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, אומר בסרט כי המקרא אמנם הגדיר משכב זכר כ"תועבה", אך חז"ל עמעמו את שאט הנפש שהביטוי טומן בחובו, בדורשם אותו "טועה אתה בה" (תלמוד בבלי, נדרים, נ"א, ע"א).
בשלהי שנת 2004 יצא סרטה של אילאיל אלכסנדר, "את שאהבה נפשי", שעסק בשלוש לסביות ישראליות דתיות. הצפייה בסרט מלמדת כמה מהר השתנתה המציאות: בארבע השנים שחלפו מאז יצא "לפניך ברעדה" נוצר אקלים חברתי שאיפשר לנשים בסרטה של אלכסנדר להתראיין בגלוי ולתאר חיים קשים פחות מאלה שתוארו בסרטו של דובובסקי.
גם סרטו העלילתי של חיים אלבום (בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה") – "ואהבת" העוסק בהתמודדותו של בחור ישיבה עם אהבתו לגבר (ובשאט הנפש שהדבר גורם לגבר הנאהב), זכה בפרסים רבים וקצר שבחים.
בתחום האמנות, השיח היהודי בארצות-הברית כבר מזמן חוגג את האמנות הקווירית כענף של הדיון בזהות יהודית חדשה – על-פי רוב לא ממסדית. גם בארץ כבר שנים שיוצרים מסורתיים או בוגרי החינוך הדתי מתייחסים לנושא (יוסף ז'זף דדון, איציק בדש, בנימין רייך, דינה ברמן, טמיר לדרברג, רפי דייגי ועוד), אבל השיח הפרשני של האמנות נותן ניראות מוגבלת מאוד למגמות אלה. המגמה הזאת סומנה בתערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" שהוצגה במרכז המגשימים הדסה, בשנת 2009 (אוצרת: עופרה צוקר). אמנם איכות העבודות שהוצגו שם לא היתה אחידה, ולצד עבודות טובות הוצגו שם גם יצירות חלשות, ואף על-פי כן התערוכה קיבלה תהודה בין-לאומית רבה בהיותה סמן לדיון ציבורי ולאקטיביזם חברתי בתחום שבעבר הודחק בחברה הדתית.
הצילום של אלבז ווולף נוגע בקוויריות לא כפרקטיקה מינית אלא כזהות. בהעמדת הדברים כך מאתגרים אלבז ווולף את החברה הדתית אליה הם משייכים את עצמם. העַמדה זו היא מאתגרת, באשר היחס לקוויריות כפרקטיקה מינית- "סוטה" עולה לא פעם בשיח הרבני וזו נוטה (עד כמה שישמע הדבר מוזר) ליחס סלחני כלפי ה"חוטאים" הללו, מתוך תפיסה שהקהילה יכולה להכיל בתוכה "עוברי עברה" שונים. את הביטוי "תועבה"- היחס המסורתי לנושא, הם ממירים ומתיחסים ל"בעלי הנטיות ההפוכות" (כפי שהדבר מכונה שם) כמו לעוברי עברה אחרים שאינם מודרים בהכרח מלבוא בקהל.
לעומת זאת הקוויריות כזהות (שלא מסתכמת כפרקטיקה מינית) מהווה מושג מאיים יותר, שהעולם הדתי עדיין לא התמודד איתו באופן חזיתי ומעמיק. לשם הדגמה, הרב מוטי אלון (שבעצמו הואשם לאחרונה בניצול יחסי מרות לצורך קיום מגע מיני עם נער), כשנשאל על הביטוי "תועבה" שמיוחס במקרא להומוסקסואליות, השיב שגם שקר במשקלות, במאזניים, מכונה במקרא תועבה. לעומת זאת מטעים הרב: "הפיכת ההומוסקסואליות לאידֵאה, לרעיון, למין הכרה משפטית בזוג – כל זה מהווה נדבך נוסף בשבירת הערך הבסיסי ביותר הנחוץ כדי לקיים חברה, מדינה, עם ואפילו עולם. פירקת את הפאזל המשפחתי – פירקת את כל המערכת" (פורסם ב"עיתון ירושלים", 1 ביוני 2001).
הצילום של אלבז ווולף הוא העמדה מחדש של ציורו של יוסף ישראלס, צייר יהודי-הולנדי (1824 -1911), מגדולי היוצרים בזמנו, שבו חתן וכלה עומדים מתחת לטלית-חופה.
למרות התפיסה המקובלת שתבניתו של טקס החתונה איננה ניתנת לשינוי, למעשה טקס זה עבר שינויים רבים. מנהגים עממים שונים התקיימו בחתונה ולא פעם הם מתקיימים בניגוד לדעת בעלי ההלכה הקאנונים (נושא החתונה היהודית עולה כעת גם בתערוכה: "בטבעת זו – טקסי חתונה באמנות העכשווית", בית התפוצות, תל-אביב, אוצרת: רז סמירה).
אלבז: "באמצעות השימוש בחופת "סודר" (פריסת טלית על שני המתחתנים) פרקטיקה שמקובלת כיום רק כתוספת לחופה המקובלת שנתלית על ארבע עמודים, אבל בעבר התקיימה לפעמים כמימוש יחיד של החופה וכעומדת בפני עצמה, ניסינו להכניס לעבודה את המתח בין היהדות הפורמאלית- הלכתית שאיננה מקבלת מנהג זה כמימוש הנישואין, לבין היהדות החיה- העממית בקרב הקהילות היהודיות שבה חופה כזו הייתה מקובלת בהחלט. כך גם הקַבלה של חתונות חד-מיניות בקרב קהילות יהודיות היום (בעיקר בתפוצות), יוצרת מתח מול הקהילה שלנו, דהיינו היהדות הישראלית הפורמאלית הלכתית-אורתודוקסית שאיננה מסוגלת עדיין לעכל חתונות כאלו".
אלבז מוסיף: "הזהות המינית שלנו מאיימת על מושגים כמו קדושת המשפחה היהודית, על ההלכה, על המסגרת הישיבתית הגברית ועוד. אבל בכך שאנו בוחרים לחיות כהומואים דתיים, תלמידי ישיבות, בעלי משפחות גאות, חברים פעילים בבית הכנסת, אנו מאתגרים את מושג הקהילה הדתית ובונים אותו מחדש. אנו מקווים שקהילה דתית המכילה הומואים דתיים ומשפחות גאות כחלק ממנה, היא קהילה דתית שונה: מכילה ורוחנית יותר.
מכיוון שאני רואה את מעשי כדה-קונסטרוקציה של מונחים והבניות שגורות בקהילה, בחרנו ליצור העמדה מחדש של תמונה קיימת. לקחנו תמונה שהיא 'קלאסיקה' של אמנות יהודית, של 'משפחה יהודית', ובנינו אותה אחרת, למרות שאני מקווה ששמרנו על אווירת הקדושה הניבטת בתמונה המקורית".
היצירה הזאת מהווה נדבך נוסף באיקונוגרפיה היהודית המקובלת של תיאורי החתונה היהודית שצויירו רבות לאורך הדורות (מאז ימי-הביניים, דרך ספרי המנהגים ועד האמנות המודרנית). היא מתכתבת עם האיקונוגרפיה המקובלת אך לוקחת אותה לכיוון חדש, חתרני ותוסס.
האמנות הפמיניסטית הדתית תופסת כבר עתה מקום מרכזי בשיח האמנות היהודית העכשווי. היא נתפסת לא אחת כתרומתו הייחודית, הרדיקלית, החתרנית והתוססת ביותר של העולם הדתי לענף זה. ימים יגידו אם גם העשייה האמנותית הדתית הקווירית המתעוררת והשיח המתחדש סביבה יתפסו מקום מרכזי בתחום זה.
