חברותא מאחלת לכם ולבני משפחותיכם שמיני עצרת שמח!!!
למרות זאת כשראיתי את המדורה (הסימבולית) שהציתה קבוצת הורים בפתח בית ספר ממלכתי דתי באחת מערי המרכז ביום שישי האחרון, לא יכולתי ללמד עליה סניגוריה.
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?
ואני? אני לא מנסה "לקבור את האומללים בנטיות" אני הוא שמנסה לעזור לאותם אנשים שלא לשקוע בדיכאון וללכת לאיבוד בו, אני וחבריי הם אלו שמנסים להציל מטביעה חיי אדם בזמן שאנשים אחרים דוחפים את הראש שלהם חזרה אל מתחת למים, אני וחבריי וכל הקהילה הלהט"בית הם האנשים הטובים שנמצאים באמצע הדרך, וכמו עם היועץ מהישיבה, לא מנסים לחנך לערכים שונים – אלא להציע נווה מדבר, למי שבעזרת עשרות מאמרים ומאות קללות במסדרון, נשלח חסר כל למסע במדבר.
בדיוק כמוך לפני 20 שנה בדיוק, בשנת 2003, מצאתי את מה שהייתי חייב לחשוב שהוא ה"גאולה" של חיי. מצאתי את טיפולי ההמרה ורציתי להשתנות ולהתחתן עם אישה ולהיות כמו כולם
אנחנו קהילה חזקה שגדלה מיום ליום, ולא נופלת. אנחנו נהפוך את העולם שלנו ליותר טוב.
אנחנו ננצח.
